בון ג'ובי הזיע בשביל כל הפארק ואפילו לא קיבל מגבת
בגיל 57 הסתער בון ג'ובי על הבמה בפארק הירקון. גם אם איכויות הקול שלו כבר לא מה שהיו פעם, והמאמץ לא לצאת מדונה ניכר, הוא נתן את נשמתו על הבמה, הפציץ באנרגיות מטורפות וביצע את כל הלהיטים האהובים, כמעט
המופע הנוכחי מקדם אלבום מוצלח יחסית של בון ג'ובי, שבפאזה העדכנית שלו נראה כמו מיק ג'אגר ומנסה לכתוב כמו אחיו הגדול למורשת הצווארון הכחול של ניו ג'רזי, ברוס ספרינגסטין. This House Is Not For Sale המצוין, שפתח את ההופעה, הראה שיש לו מה להציע ככותב גם אחרי 35 שנות קריירה. גם Roller Coaster ו-God Bless This Mess מהאלבום האחרון ייצגו היטב את המחויבות של בון ג'ובי לרוקנרול אמריקני מחוספס אך אופטימי, שרגליו על הקרקע וראשו באותו חלום מפורסם. בגלל שהפך לשומר מסך של VH1 קלאסיקס ולסמל של התספורות הגרועות באייטיז, הוא לא זוכה למספיק קרדיט על כך. האלבום האחרון וההופעה הם הזדמנות לפצות על כך.
אולם הקהל לא הגיע כדי להתעדכן במצב הצרות של הפרולטריון, אלא כדי לשיר בגרון ניחר את הלהיטים הוותיקים יותר ופחות. בון ג'ובי, קראוד פליזר בכל רמ"ח איבריו, הזיע בשביל כל הפארק ואפילו לא קיבל מגבת. אם היו מצמידים לו את השעון שמודד צעדים ייתכן שהוא כבר כיסה את המרחק מתל אביב לבית שלו. נדמה שהסאונד הבעייתי לא הפריע לו, כי ממילא את מה שהצופים לא שומעים הם רואים על הפנים: החיוכים, חריצת הלשון, העוויות, התנועות המשלהבות, הרגעים הקטנים שפתאום הוא משדר מעט עייפות אבל מגייס את כל מה שנשאר כדי לדחוף את עצמו לקצה. יש סולנים, ליאם גאלאגר לדוגמה, שצריכים רק לעמוד מול המיקרופון וכל המקום בתוך הכיס שלהם. בון ג'ובי טוחן את עצמו בשביל המעריצים לא פחות מיעקב אבינו למען רחל.
באופן מפתיע, ההתמסרות הזו בולטת במיוחד דווקא בבלדות, כשאין לאן לרוץ ומיתרי הקול חייבים לטפס לגבהים מלחיצים. כשבון ג'ובי ביצע את Bed of Roses ו-Amen, אפשר היה להבחין במאמץ העצום שנדרש ממנו כדי שלא לצאת מדונה באירוויזיון. לכן, על פניו, היה הגיוני מצדו לוותר על Always. גם לטיפוס מרצה כמוהו מותר לשים גבול. וכשהוא הגיע בכל זאת בהדרן, בון ג'ובי נראה כל כך דרוך וממוקד, שזה בכלל לא היה ביצוע לשיר אלא צליחה של מסלול ב"נינג'ה ישראל". וכל מעבר מבית לפזמון ומהפזמון לסי-פארט הרגיש כאילו הוא מזנק ממכשול למכשול, בדרכו למגה-קיר. בהתאם, יותר משהקשבתי לביצוע, הייתי בפאניקה שלא ייפול לבריכה.
כרגיל, הוא נחת על הרגליים. מגובה בלהקה שכולה קלישאת רוקנרול (מעניין איך הוא יגיב אם הגיטריסט החייכן והמיומן יופיע יום אחד בתספורת קצוצה וללא זקן תיש), הוא תפר יותר משעתיים שנעו בין המנונים עם כרס ומשכנתא לשירים קטנים יותר, שמייצגים למרבה הצער את הפער האיכותי שמפריד בין בון ג'ובי ל-U2. אבל בין אם זה הגרוב של Keep The Faith או ההיסחפות ב-Livin' on A Prayer, הסיפור של בון ג'ובי נעוץ במסירות תהומית ובלתי מתפשרת לדבר עצמו, הכאן ועכשיו שבשבילו גברים ונשים משלמים הרבה כסף ומתעדים בסמארטפון ואפילו עולים על הבמה וגם גונבים נשיקה. "הזמר חייב למות בגלל השקר שבקולו", כתב לאונרד כהן. ואולי הסיבה שבון ג'ובי "חי" היא שכשזה מגיע להופעה, האיש פשוט לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלהגיד את האמת.