המנוח קיבל פטור משירות צבאי עקב הקוליטיס אך התגייס כמתנדב והתקדם עד לדרגת רס"ן. ב-2010 התגלה אצלו סרטן במעי הגס וכשנה וחצי לאחר מכן הוא נפטר כשהוא בן 32. כחצי שנה לאחר מותו דחה קצין התגמולים את בקשת הוריו להכרה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, אך החלטתו בוטלה על ידי ועדת הערר שהגיעה למסקנה כי יש קשר סיבתי בין מות המנוח לבין השירות הצבאי.
בהקשר זה נקבע כי הצבא כשל בכך שהכניס את המנוח ל"מעקב חריגים" רק ב-2010. על פי הוועדה, לו היו פועלים בזמן לפי הנחיות ענף הרפואה של הקרפ"ר ומדווחים לפיקוד הבכיר על כך שהמנוח לא מבצע את הבדיקות שאליהן נשלח, ניתן היה לחייב אותו להתייצב לבדיקות עוד ב-2009 ולחשוף את התהליך הממאיר בשלב מוקדם יותר.
משרד הביטחון לא השלים על ההחלטה ובערעור שהגיש למחוזי טען בין השאר שהמערכת הצבאית לא רשאית להפר את הסודיות הרפואיות ואוטונומיית הרצון של חייליה ולערב גורמים שלישיים לצורך הפעלת לחץ לקבל טיפול רפואי.
אולם סגן הנשיא אטדגי קבע כי שאלת הסודיות הרפואית ואוטונומיית הרצון כלל לא רלוונטית, כיוון שהנחיות הקרפ"ר מחייבות את הרופאים הצבאיים לדווח לפיקוד הבכיר כאשר חייל שלוקה בבעיה רפואית חריגה לא פועל לפי הוראותיהם. כלומר, הצבא התיר פגיעה מסוימת בזכויות אלה.
על כן, השאלה היחידה היא האם הצבא הפר את ההנחיות, והשופט קבע שהתשובה על כך חיובית, שכן הצבא איחר בחצי שנה קריטית עד שהכניס את החייל לנוהל מעקב חריגים – ואז כבר היה מאוחר מדי.
עוד נפסק כי הקשר הסיבתי בין הפרת ההנחיות לבין מותו של המנוח בעת השירות הצבאי עולה בבירור מעמדת המומחה הרפואי מטעם קצין התגמולים, שלפיה לו היה המנוח מבצע בדיקת קולונוסקופיה שאליה נשלח ב-2009 אפשר היה לגלות את המחלה בשלב מוקדם ולהציל או לפחות להאריך את חייו.
השופטת יהודית שבח הוסיפה כי הצבא הוא זה שהטיל על עצמו אחריות מוגברת כלפי חיילים במצבים רפואיים חריגים, והוא היה מחויב לפעול בהתאם.
השופט שוחט הצטרף לדברי חבריו כך שהערעור נדחה פה אחד. עם זאת, מאחר שהמנוח, כאיש בוגר, בחר שלא לבצע את הבדיקות שאליהן נשלח, הוחלט לבטל את ההוצאות בהן חויב קצין התגמולים בהליך הקודם בסך 25 אלף שקל.