פצע פתוח

לפני שבועיים נשמעה הדפיקה בדלת שמזל אלימלך (90) חיכתה לה כמעט ארבעים שנה, מאז שהתגלו שרידי גופת בתה נאוה בת ה־12 בחוף תל ברוך • אחרי שנים ללא קצה חוט ביקשה המשטרה מאמה של נאוה אישור להוציא את הגופה מהקבר בעקבות התפתחות בחקירת הרצח שזיעזע מדינה שלמה • עורך הדין של המשפחה סיפר על רגשות מעורבים: "מצד אחד ישנו כאב גדול, ומצד שני יש מעט תקווה שאולי אחרי כל כך הרבה זמן יהיה אפשר לשפוך אור על הנושא שמכביד על המשפחה יום־יום כל השנים האלה"

התפתחות דרמטית בפרשת רצח שזיעזעה את המדינה לפני 37 שנה: גופת הילדה נאוה אלימלך, שנרצחה ב־1982, הוצאה מהקבר לצורך ביצוע פעולות חקירה. כך הותר אתמול לפרסום. אמה של אלימלך, מזל בת ה־90, היא שחתמה על האישור לפתיחת קבר בתה.

 

עו"ד שלומי שמיע, המייצג את משפחתה של הילדה, מסר כי בקרב המשפחה נרשמו רגשות מעורבים: "מצד אחד יש כאב גדול ומצד שני יש מעט תקווה שאולי אחרי כל כך הרבה שנים יהיה אפשר לשפוך אור על אירוע הרצח המזעזע. הנושא הזה מלווה את המשפחה יום־יום במשך כל השנים האלה".

 

מהמשטרה נמסר כי "לאחר בחינה מחודשת של תיק החקירה והממצאים שנאספו במהלך השנים בתיק רצח הילדה נאווה אלימלך הוחלט ביחידה הארצית למאבק בפשיעה החמורה והבינלאומית (יאחב"ל) בלהב 433 להוציא את גופתה של נאווה מקברה לצורך ביצוע כמה פעולות חקירה. הוצאת הגופה התבצעה לפני זמן קצר בתיאום עם משפחת המנוחה והיא הועברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. החקירה מתנהלת בליווי פרקליטות מחוז תל־אביב".

 

נאוה אלימלך בת ה־12 יצאה מביתה שברחוב רמב"ם בבת־ים בצהרי שבת, 20 במארס 1982, והלכה לחברה. הוריה ישנו אז שנת צהריים, והיא השאירה פתק: "הלכתי לבקר חברה, אל תדאגו". נאווה לבשה מכנסיים אדומים וחולצת קטיפה תואמת. אחותה הגדולה אפרת עוד פגשה בה מתחת לבניין והספיקה לדבר איתה. מאז, איש לא ראה אותה - עד שמהים עלתה הבשורה המרה.

 

בבית המשפחה עלו החרדות מיד עם הטלפון מאמה של החברה, שהודיעה "נאוה לא הגיעה אלינו". אף שעוד בצהריים נמסר דיווח למשטרה על היעדרות הילדה, רק בתשע בע־

 

רב החלו החיפושים אחריה. אלפי אנשים חיפשו אחריה, תמונתה הופצה בכל מקום, כלבים גיששו בחולות - לשווא.

 

עשרה ימים לאחר ההיעלמות נפלטו ראש של אשה צעירה וירך שהיו בתוך שקית אל חוף תל ברוך. בדיקה מהירה גילתה למחרת כי מדובר בראשה של נאוה אלימלך. מחקירת היעלמות ילדה בת 12 הפכה הפרשה למרדף אחר רוצח שנמצא אי־שם במקום מסתור.

 

כמה ימים חלפו, ועוד ועוד חלקים מגופה נפלטו בחופים של אזור המרכז. החקירה הוטלה על היחידה המרכזית של מחוז תל־אביב, אבל שום קצה חוט לא נראה באותם ימים. כל בעלי הסירות באזור המרינות נחקרו. מתרחצים קבועים, מצילים, בעלי מסעדות - כולם תוחקרו ונשאלו אם ראו באותם ימים מישהו שמסתובב עם שקיות כבדות בקרבת המים. אך בכל העדויות חזרה אותה התשובה: "לא ראינו, לא שמענו".

 

כמה שנים מאוחר יותר הרמטכ"ל רפאל איתן רמז כי המניע לרצח היה לאומני, כמעין "כרטיס כניסה" של המרצחים לארגון טרור. איש בצבא או בגופי הביטחון לא הוסיף פרטים, והכיוון הזה נקבר באותה מהירות שבה עלה. אחת ההנחות של המשטרה הייתה כי הרוצח לא פעל לבדו, זאת לנוכח העובדה כי הגופה בותרה, והועברה ככל הנראה מזירת הרצח לחוף הים במספר נקודות.

 

שנים ארוכות שכב התיק במרתפי המשטרה בלי שהיה חשוד מרכזי. לרגע אחד, ב־1998, נדמה היה שהפענוח בדרך. זה קרה עם מעצרו של יהודה שלף, שגרושתו הופיעה במשטרה וטענה כי הוא התוודה בפניה שרצח את נאוה אלימלך. במשטרה התייחסו ברצינות לדברי האישה, ועצרו גם את אחיו עמוס. חוקרים אף חפרו בחצר ביתו של שלף במטרה למצוא ראיות כלשהן הקשורות לילדה. הם העלו חרס, ובסופו של דבר האחים שלף שוחררו בלי שנמצאה נגדם כל ראיה. עורך דינם, משה מרוז, תקף את המשטרה בחריפות על שעצרה אנשים חפים מפשע ללא בדיקה.