האלימות נגד נשים, כך ממקורות משטרתיים, נמצאת בעליה מתמדת ואף דרמטית, כפי שאפשר היה להתרשם מן העיתונים בימים האחרונים. אבל כל עלעול מקרי בעיתון באחד מימות השבוע, מובטח לו שיעלה לפחות שתיים שלוש ידיעות המדווחות על אלימות כנגד נשים. גבר רצח את אשתו, אב אנס את בנותיו, אלמוני תקף אישה ברחוב, אח/אב/חבר/שכן הכה/חנק/הצית/דקר/ירה באישה נוספת. הזרוע המענישה אמנם הולכת וכבדה עם השנים והמאבקים, אבל הקולות המגנים, הקולות המזדעקים בבוקר שאחרי, המנסים לטלטל את הציבור מאדישותו , הם כמעט תמיד קולות נשיים בלבד.
גברים בארצנו אינם ממהרים להתבטא, או לעשות, בענייני מעמד האישה, מכאוביה והסכנות האורבות לה, למרות שברוב המקרים הם אחראים למצב העניינים המחריד. רצח, אונס והתעללות בנשים כאילו נשארים עניינן של פמיניסטיות, ולכל השאר יש הרי עניינים חשובים יותר על סדר היום: קואליציות להרכיב, תקציבים לחלק, כיבודים לכבד. והמצב? כבר אמרנו כמה המצב מסובך ולא מאפשר להתפנות לזוטות כאלה? אפילו הטרמינולוגיה המשמשת בדיבור על הנושא משתדלת לא להעיק לאיש על המצפון: אנחנו מדברים על "נשים מוכות", "אלימות במשפחה", ו"נפגעות תקיפה מינית" ושבים וממציאים מעקפים לשוניים פתלתלים כדי לא לומר שמעשי הפשע, ההפחדה וההתעללות האלה מבוצעים על ידי גברים, ומן הראוי שגברים ייקחו סוף סוף אחריות.
גברים עדיין מהווים רוב בכל מוקדי הכוח: חברי כנסת, שופטים, שוטרים, רופאים אפילו, ובכל זאת כמעט שאינם פועלים לריפוי הפצע המוגלתי הזה, שריחו המר חונק את חברה שבתוכה הם חיים. בארה"ב ובאירופה פועלים ארגונים רבים של גברים למען זכויות נשים, הפועלים להעלאת המודעות בכל מקום שבו נפגע כבוד האישה, נעשה שימוש בסטריאוטיפים משפילים ומתגלה אטימות ציבורית כלפי אי שוויון ודיכוי נשים. ארגונים כאלה יוזמים החרמה של חברות שהפרסומות שלהן סקסיסטיות, תומכים בחינוך נגד פורנוגרפיה ונגד אלימות ומכירים בחשיבות השמירה על נושאים אלה בלב הדיון הציבורי. אלה המוכנים להירתם לכך בארצנו, שהיא שובניסטית, לוחמנית, אלימה וחסרת כבוד לאדם בכלל, הם אך קמצוץ וקולם נשמע רק לעתים נדירות נשמע.
רוב הגברים בארץ הם גם קרובי משפחה, חברים או שכנים של קורבנות אלימות. האם נדמה להם שאסור להם להתערב? מלבד העובדה שהחיים בחברה כה מעוותת גודשים גם את היומיום שלהם במבחר זוועות, גברים הרי יכולים לשמש דגמים לחיקוי לנערים צעירים, השתתפותם בפעילויות ציבוריות עשויה להאדיר את הקול הקורא לשינוי, והשימוש שלהם בעוצמה המופקדת ממילא בידיהם עשוי, ויכול, להניע דברים. הפמיניזם איננו, כפי שמקובל היה לחשוב בעבר, רק תנועה לשחרור האישה. הוא מציע גם לגברים אלטרנטיבות לסטריאוטיפים שבתוכם הם מקובעים, והכולאים גם אותם במערכות יחסים המבוססות על כוח ופחד. אחרי אלפיים שנות פטריארכיה אולי כדאי שאלה ייבחנו בתשומת לב.
"לב" היא המלה החשובה מכל כאן.