ניצלה את אחיה ואשתו כדי לקבל את דירתם

זוג מבוגרים הסובלים מלקויות קוגניטיביות ישבו בבית קפה עם אחותו של הבעל, וחתמו על מסמך להעברת דירתם אליה. ביהמ"ש ביטל את החוזה

עו"ד חגי אורגד | פסקדין פורסם: 13.08.19, 23:06

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה קיבל לאחרונה את תביעתם של בני זוג מבוגרים ומוגבלים בשכלם נגד אחותו של הבעל, וביטל חוזה מתנה שבמסגרתו לכאורה העבירו לה השניים את הזכויות בדירתם. "הראיות מצביעות על כך שהנתבעת ניצלה את מצבם הקוגניטיבי", קבעה השופטת הילה גורביץ-שינפלד.

 

מדובר בבני זוג מבוגרים וקשי יום, שבעבר התפרנסו כעובדי ניקיון וכיום מתקיימים מקצבאות ביטוח לאומי. ב-2013 מונתה אחותו של הבעל כאפוטרופסית שלהם, לאחר שאובחנה אצל שניהם מוגבלות שכלית-התפתחותית, שטיון, ומצוקה נפשית וגופנית, עד כדי כך שהם מזניחים את עצמם באופן המסכן אותם ואת סביבתם ואינם מסוגלים להתנהל נכון מבחינה כספית.

 

שנה לפני כן הם העבירו ללא תמורה את זכויותיהם בדירתם לאחות, שמצדה התחייבה שהם יוכלו להמשיך להתגורר בה. באוקטובר 2013 הזכויות בדירה הועברו בלשכת רישום המקרקעין על שמה. ב-2014 מונתה עמותת "גג לנזקק ולחוסה" כאפורופסית לרכושו של הבעל. בתביעה שהגישה העמותה נטען כי אחותו הוליכה את בני הזוג שולל כשהחתימה אותם על החוזה בבית קפה בנוכחות עורך דין, ואמרה להם שהמסמכים נוגעים למכונת כביסה שבה הם זכו.

 

עוד נטען כי הנתבעת מונתה כשנה לאחר מכן לאפוטרופסית שלהם מבלי שדעתם של בני הזוג נשמעה, ורק שם – בהליך המינוי – הם גילו שהם חתמו על הסכם המתנה להעברת הדירה. נטען כי הדבר נעשה ללא "גמירות דעת" מצדם (רצון אמיתי ומגובש), ואף מהווה ניצול ועושק.

 

מנגד טענה האחות שמקורה של התביעה בסכסוך בין יתר האחים, שרוצים לשים ידיהם על הדירה. לדבריה, העמותה גורמת לתובעים לעוגמת נפש, בעוד שהיא ליוותה ומלווה אותם ותומכת בהם. לגבי ההסכם טענה שאחיה ואשתו חתמו עליו מתוך רצון חופשי, תוך כוונה והבנה מלאה, ולאחר שעורך הדין הסביר להם את משמעותו.

 

לנוכח מכלול הנסיבות – טיב הנכס, מצבם המנטלי והקוגניטיבי הירוד של התובעים, מקום ומעמד העסקה – שוכנעה השופטת גורביץ-שינפלד שהמסקנה הסבירה יותר היא שלא היה אצל התובעים רצון מגובש וכוונה רצינית. "ניתן היה להתרשם מעוצמת הפגיעה, השבר והקושי להבין ולשאת את מחשבה שזכויותיהם הועברו לנתבעת. רמז לרצון לא ראיתי, לא בעדותם ולא בהתנהלותם באולמי", כתבה.

 

היא קיבלה חוות דעת מומחית שהעריכה כי האישה לא הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות לנוכח ליקוייה השכליים, ואילו העל היה נתון להשפעה, ללא אדם ניטרלי שיעזור לו לקבל החלטות משמעותיות. לפיכך נקבע כי האחות, כאפוטרופוס למעשה, הייתה חייבת לקבל את אישורו של בית המשפט לחוזה המתנה.

 

נקבע כי האחות לא הציגה אף ראייה לכך שהייתה גמירות דעת, למעט עדויות שמועה של בני משפחה. השופטת מתחה ביקורת על עורך הדין שערך את החוזה, וטען כי עשה זאת עבור שני הצדדים, אך לא ידע לזהות את התובעת בשמה, ועדותו הייתה מגמתית ובלתי אמינה.

 

בסיכומו של דבר נקבע כי אין תוקף לחוזה שנחתם ב-2012. האחות חויבה לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 36 אלף שקל.