בניית הפרויקט, שכולל שבעה מגדלים, התפרשה על פני כעשור בשנים 2002-1992. לטענת התובע, הבנייה התעכבה והחברות השונות שהצטרפו לפרויקט במהלך הזמן לא עמדו בהתחייבויות מולו וההסכמים עמן שונו מדי פעם. לאורך כל הדרך הוא טען לליקויים משמעותיים בדירותיו ובחלק מהרכוש המשותף, אך לדבריו הנתבעות לא ביצעו את התיקונים הנדרשים בתירוצים שונים למרות מחאותיו.
הוא ציין שנאלץ לתקן את הליקויים במימון עצמי וכעת הוא דורש על כך פיצויים. התביעה הועמדה על סכום של יותר מ-10 מיליון שקל וכללה פיצויים על עלות התיקונים, הוצאות אובדן תשואת שכירות, עוגמת נפש, איחור במסירת חלק מהדירות והחזר הוצאות המהנדס המומחה ששכר לבדיקת הליקויים.
הנתבעות טענו מנגד שהתובע הסתיר את כל המאמצים והפעולות שעשו עבורו בחוסר תום לב, וכעת הוא מנסה להתעשר שלא כדין ולערוך שיפוצים בדירותיו על חשבונן. לטענתן, חלק מהליקויים כלל לא קשורים אליהן אלא נובעים מתחזוקה לקויה של הדירות בידי השוכרים. הן הדגישו שביצעו את תיקונים שנמצאו מוצדקים, ובהמשך, כשהתובע התעקש שישנם ליקויים נוספים, הוא לא אפשר להן לבדוק אותם.
בנוסף הנתבעות התכחשו לנזקים העצומים שלהם טען התובע והגישו חוות דעת שהעריכה שישנם ליקויים מינוריים שעלותם מסתכמת בכ-26 אלף שקל בלבד.
השופט בכר מינה מהנדס מטעם בית המשפט שערך בדיקות רבות בכל אחת ואחת מן הדירות, ובסופו של דבר הגיש חוות דעת שהתפרשה על פני לא פחות מ-162 עמודים.
הוא מצא לא מעט ליקויים ואי-התאמות באחריות הנתבעות, אם כי לא בסקאלה שהציג התובע. הוא ציין כי החלק היחסי של התובע בעלויות תיקון הליקויים ברכוש המשותף עומד על כ-126 אלף שקל, ולגבי הדירות עצמן - העלויות מסתכמות בסכום של כ-573 אלף שקל.
התובע ניסה לחלוק על חוות דעתו של המומחה אך השופט בכר קיבל אותה ברובה, למעט טענות לחוסרים שונים של ציוד, והוסיף כ-30 אלף שקל לעלויות התיקון ברכוש המשותף. בנוסף לכך השופט מצא כי לשני הצדדים אשמה באיחור במסירת חלק מהדירות ולפיכך החליט שהתובע, שדרש ברכיב זה יותר מ-244 אלף שקל, יקבל רק 7% מהסכום.
לסכומי הפיצויים על הליקויים והאיחור במסירה, שהסתכמו בכ-1.2 מיליון שקל, נוספו גם פיצויים של 20 אלף שקל על עוגמת נפש, וכן החזר הוצאות משפט ומומחים בסך 300 אלף שקל.