אנא המתן ותתענה לפי התור

הכתף של רענן שקד נשברה. נאנק מכאבים, הוא בסך הכל ביקש לקבוע תור לאורתופד (עניין של כמה שבועות), ששלח אותו לאולטרסאונד (עוד חודש), וזו רק ההתחלה. אז הוא יצא למסע בנבכי הרפואה הציבורית הישראלית, בניסיון להבין פעם אחת ולתמיד: למה דווקא כשאנחנו זקוקים לה יותר מכל, המדינה שמה אותנו על Hold? התור השחור: יומן של פציינט אחד, מול מערכת שלמה

1. פרולוג: טיל כתף

 

חודש וחצי המתנה? מה? חודש וחצי?!

 

האפרכסת – מטאפורית, כמובן, כי העולם כבר לא ממש כולל אפרכסות, וחבל בשבילו - נשמטה מידי, ולסתי התחתונה נשמטה יחד איתה. חודש וחצי תור לאורתופד כתף? אלוהים, רק אתמול אובחנה הכתף שלי כשבורה - לא סדוקה, לא פרוקה, לא סתם עצבנית, שבורה - ונאמר לי במפורש לקבוע תור לאורתופד כתף, ועכשיו הם רוצים שאני אחכה לתור הפנוי הראשון אצל אורתופד ראשון בעוד - מה, חודש וחצי?

 

הזרוע שלי תנשור הרבה קודם. למעשה, אם להאמין לעוצמת הכאב - בעיקר בלילות - היא כבר נשרה.

 

מוכרחה להיות דרך לראות אורתופד בפרק זמן סביר יותר. נניח עוד חצי שעה.

 

המשכתי לחפש במעבה אתר קופת חולים מכבי, ושם - באגף הרופאים הפרטיים המסובסדים - הוא היה מוטל: מומחה מפרקים, מקבל באופן פרטי למחצה בסבסוד מכבי, 200

 

שקל לביקור. מחיר מציאה. תור בעוד חמישה ימים.

 

חמישה ימים! לעזאזל. אני צריך משהו הרבה יותר מהיר.

 

כעבור חמישה ימים הלכתי אליו.

 

הרופא הסתכל על צילום הרנטגן של הכתף השבורה וביקש ממני לעשות גם אולטרסאונד. "אני ארשום לך 'דחוף' על ההפניה, אחרת זה עלול לקחת להם זמן עם התורים", הוא אמר ורשם.

 

טילפנתי לקביעת תורים ואמרתי לפקידה שזה דחוף. היא התרשמה כל כך, עד שמצאה לי תור פנוי ראשון בעוד חמישה שבועות. נשמטה לי האפרכסת.

 

 

 

"אם אתה רוצה משהו מוקדם יותר, תנסה לטלפן ישירות למעבדת אולטרסאונד", המליצה הפקידה. טילפנתי למעבדה ואמרתי שזה דחוף. "דחוף, הא?" אמרה האישה מהצד השני של האפרכסת בטון של מארחת במסעדה הרותחת בתל־אביב שמישהו בדיוק ביקש ממנה שולחן לעשרה אנשים בחמישי בערב. "יש לי תור ראשון בסוף החודש", הודיעה לבסוף. זה היה שלושה שבועות קדימה.

 

עכשיו תראו; זו כתף, כן? לא מתים מזה. רק מרגישים שמתים בכל פעם שמנסים ללבוש חולצה, להתנגב, לחטט באף או באופן כללי לבצע פעולות שאינן שינה - כי בשינה זה כואב אפילו יותר.

 

אני יכול לחיות ככה חודש וחצי למרות העלבון, המדגיש עבורי כי דווקא בפעם האחת שבה אני באמת זקוק למעקב רפואי, למעבדה, לשיקום, לטיפול - קופת החולים שלי מאותתת לי: תסתדר לבד. אנחנו לגמרי פה בשבילך כל זמן שבו אתה בריא או צריך משהו באפליקציה.

 

אבל אני אחיה.

 

השאלה היא כמה זמן הייתי יכול לחיות אם, לא עליכם, היה מתגלה אצלי משהו פחות מכאיב אבל גם הרבה פחות נעים, נניח במעי הגס. כי תור לגסטרואנטרולוג בקופת החולים שלי הוא עניין של משהו כמו שלושה חודשים לפחות - בהחלט פרק זמן יפה בשביל שמשהו יתפתח במעי הגס ואולי אפילו יספיק להעמיד צאצאים.

 

כל זה מדאיג אותי עכשיו, כי בימים הצעירים שלי במכבי - או כפי שאני קורא לימים ההם, מכבי צעיר - הכל היה אחרת.

 

אחח, כמה נעים וקל היה להימנות עם נבחרת העתודה של מכבי. הייתי אז בשיא כושרי; היפוכונדר מבטיח ואנרגטי שמסוגל, ביום טוב, לראות שני רופאים ולהספיק גם איזה שיקוף ריאות לקינוח. ליד מיטתי היה מונח בכל זמן ספר הספרים - מאגר הרופאים התכלכל של קופת חולים מכבי - ויכולתי לדקלם לכם ממנו בעל פה קטגוריות שלמות, כולל שליטה פנומנלית ברופאי עור ונוירולוגים, ימים ושעות קבלה.

 

הכל היה אפשרי - באמת, כל סימפטום ידוע או פחות. חשד לניוון שרירים? לגידול בראש? לקרוהן? בוא נבדוק עוד היום! חמישה רופאים ושתי מעבדות בשלושה ימים, כולל זמן חופשי לשופינג.

 

אלה היו ימים טובים להיות בהם חולה, היפוכונדר או אפילו סתם בריא. הקופה הייתה ארץ האפשרויות, ואני הייתי קולומבוס עם התקפי סחרחורת ומשהו שהופיע פתאום על כף הרגל ונראה לי חשוד.

 

השנים חלפו, הזִקנה טרם קפצה אבל אני כבר רואה אותה מתחממת על הקווים. תור לרופאת המשפחה שלי - בעבר עניין של היום או למחרת - הוא כרגע אירוע של בן שבוע לעשרה ימים. ביקור חירום במוקד הקופה הוא עניין של כשעתיים וצפונה. ובמקרה של שבר אמיתי בכתף - ובכן, חודש וחצי בערך המתנה לרופא מומחה, אז תנוחו. אחר כך תראו רופא, והוא כבר יגיד לכם לנוח.

 

כמה בלתי נסבל זה עוד עומד להפוך? כי אם אני מאבחן נכון, קופת החולים שלי קצת חולה בעצמה. ואני חש שהיא הולכת והופכת איטית, יותר מכפי שהייתה רק לפני חמש שנים. מעין סוג של מחלה ניוונית. ואתם יודעים איך זה במשפחת המחלות הזאת: זה הולך ומחמיר, עד שזה נעצר.

 

לא שיש לי אשליות בקשר למכבי; הם עדיין קופת חולים טובה עבורי, וחדרי ההמתנה והמתקנים והאפליקציה, ואפילו הקמפיין המיותר עם אדיר מילר, מאותתים ללא הרף שהחבר'ה האלה באמת יכולים לקחת גביע. בזריקה או בבליעה. אבל רק נסו להשיג תור הגיוני לאף־אוזן־גרון.

 

2."זה מעגל קסמים"

 

אז העליתי על זה פוסט בפייסבוק וקיבלתי את התשלום המקובל בלייקים וגניחות השתתפות, ומהתגובות עושה רושם שבקופות החולים האחרות המצב לא טוב יותר.

 

ואז - ממש באותו ערב, אפילו לא הייתי צריך להמתין חודש וחצי לתור! - טילפן אליי עידו הדרי, מנהל מערך דוברות וקשרי ממשל במכבי, ואמר לי, קודם כל, שאני צודק. המצב באמת לא מה שהיה.

 

וזה לא באשמתם.

 

כלומר, הבהיר הדרי, תאשים את המחסור ברופאים. שלא אנחנו גרמנו, אלא נגרם לנו. וחוץ מזה, אין בארץ מספיק מוסדות ללימודי רפואה. וחוץ מזה, הרופאים שהגיעו מבריה"מ בהמוניהם בשנות התשעים והיו אז בשנות השלושים־ארבעים לחייהם, בדיוק פורשים כרגע. ומעבר לזה, בשמחה היינו קונים עוד מאה מכשירי אולטרסאונד, העניין הוא שאין מספיק רדיולוגים, וגם זה מקצוע רפואי במחסור.

 

עכשיו לך תנסה להשיג פתרונות למצוקה הרפואית שלך מהיום למחר.

 

אבל מי גורם לכל המחסור הזה ברופאים, תהיתי.

 

התור להתמחות בבתי החולים, פסק הדרי. "הדגש במערכת הבריאות - באופן שגוי לחלוטין - הוא על בתי חולים ולא על הקהילה. רופא לומד שש שנים, עושה שנה סטאז', ועכשיו הוא צריך לעשות התמחות של כמה שנים בבית חולים - ולבתי החולים יש מספר מוגבל של מקומות להתמחות ורופאים יכולים לחכות בתור משך שנים לתקופת ההתמחות שלהם. מאות רופאים שסיימו ללמוד מחכים לפעמים שנים ארוכות - ויכולים בינתיים לתפקד רק כרופאים כלליים, אבל לא כמומחים. ולמה בעצם הם חייבים להתמחות בבית חולים ולא יכולים להתמחות אצלנו, בקהילה? 90 אחוז מרופאי העיניים יעבדו בקהילה ולא בבית חולים".

 

ואי־אפשר לעשות התמחות בקהילה?

 

"כרגע, רגולטורית, רופא חייב להתמחות בבית חולים, מלבד ברפואת משפחה - ששם עושים חלק וחלק, ורפואת נשים, שבה אפשר להעביר חצי שנה מתוך ארבע שנות ההתמחות בקהילה, ועכשיו התחילו גם קצת ברפואת ילדים - שבה אפשר יהיה להעביר תשעה חודשים בקהילה. בכל שאר המקצועות - חייבים להתמחות בבית חולים. וזו טעות".

 

של מי הטעות?

 

"מי שקובע את הסילבוס להתמחות רופאים זו הוועדה המדעית של ההסתדרות הרפואית, והם מעדיפים התמחות בבתי חולים".

 

אבל עושה רושם שדווקא כשמדובר ברופאים פרטיים - אפילו אצלכם בקופה אין מחסור, אמרתי. הדרי הסכים בעצב: "בגלל שרופאים מחכים להתמחות שלהם, נוצר אצלנו מחסור ברופאים. וכשנוצר מחסור, אומר לעצמו רופא העיניים: קופת חולים משלמת לי, נניח, 600 שקל לשעה, ויש לי תורים לחצי שנה קדימה. אם אני יוצא עכשיו לשוק הפרטי, החולים ימשיכו לבוא אליי, אני אעבוד רבע מהזמן וארוויח את אותו כסף. כלומר שהמצוקה של המערכת הציבורית מחזקת את המערכת הפרטית, וזה מעגל קסמים".

 

ואם יכשירו עוד רופאים?

 

"באמת, למה שלא יקימו עוד בתי ספר ללימודי רפואה? מצידי שיקימו בית ספר פרטי. אבל היום המועצה להשכלה גבוהה לא מאפשרת הקמת בית ספר כזה, ומאות סטודנטים ישראלים נוסעים ללמוד רפואה בחו"ל, לפעמים במוסדות פרטיים שם ובמוסדות שאנחנו כנראה פחות סומכים עליהם. ויש מצב שאיבדנו אותם לתמיד".

 

3. "בסוף, זה מוגבל"

 

אז עוד בתי ספר לרפואה. היידה. טלפון אחד למועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) אמור לסדר את זה, או שלפחות ישלחו טכנאי לבדוק מה הבעיה.

 

"בעצם מה מונע מכם לפתוח מחר שני בתי ספר פרטיים להכשרת רופאים?" אני שואל את תומר ולמר, דובר המל"ג.

 

תראה, הוא אומר, בגדול אין עם זה שום בעיה, להוציא העניין הקטן שגם להם לא יהיו תקני התמחות במחלקות בתי החולים. "בתקציב בלתי מוגבל - בוא תפתח עוד 50 בתי ספר לרפואה, אבל עדיין נהיה מוגבלים בתנאי ההכשרה וההתמחות. מעבר לזה, לא בטוח שהיית רוצה להפריט לימודי רפואה, אז למה שלא נגדיל בשלב הראשון את האפשרות של למידה באוניברסיטאות המתוקצבות והאיכותיות? משך שנים האוניברסיטאות אמרו שאין להן יכולת ליותר מ־700 סטודנטים לרפואה בשנה. אנחנו סיימנו לא מזמן ועדה עם משרד הבריאות, שהראתה שבתוך שלוש שנים אפשר לגדול ל־1,050 סטודנטים בשנה. כרגע התוכנית הזאת נמצאת בדיונים תקציביים, ואת הפקולטה לרפואה באריאל כבר אישרנו, אז כבר יש לך עוד 70 איש. אני מניח שאם משרד הבריאות יגדיר את זה כצורך לאומי, אז אנחנו כמל"ג ניתן את כל האפשרויות. אבל בסוף זה מוגבל בעניין של מקומות ההכשרה".

 

4. לחנך את הר"י

 

אז כל העסק מתנקז לבסוף לעניין הזה של תקנים להכשרת רופאים מומחים בבתי החולים, הא? שם צוואר הבקבוק? יש מצב שטלפון ידידותי להסתדרות הרפואית (הר"י) יפתור את זה?

 

ובכן, לא.

 

כלומר, בהסתדרות הרפואית בהחלט מכירים בבעיית התקנים להתמחות, אבל באופן מסוים, ממשיכים לגרום לה. "תשמע, הדבר העיקרי שחשוב אצל רופא זה שהוא יידע מתי לשלוח אותך לבית חולים", מבהירה לי לאה ופנר, מזכ"ל הר"י. "כי 90 אחוז מהפעמים שתגיע אליו הוא יפתור לך את הבעיה, אבל בשביל הפעם האחת שכואב לך משהו והוא יגיד, 'יש לך בעיה יותר חמורה', וישלח אותך לבי"ח - בשביל זה צריך להתמחות בבית חולים. בקהילה, רופא לא נחשף ליותר מדי. המצב האידיאלי הוא שקודם כל תלמד את הכי גרוע - וזה חייב להיות בבית חולים. נכון שצריך לשלב גם התמחות בתוך הקהילה, אבל שלושה חודשים בקהילה זה מספיק כדי להבין את הבעיות שלה".

 

בקיצור, אתם נגד התמחות בקהילה.

 

"אנחנו לא נגד, ובהדרגה מאפשרים התמחות בקהילה בעוד מקצועות, אם לקופות החולים יש מערך הכשרה מוכן. ברפואת ילדים - ברגע שבמכבי הקימו מערך הכשרה, הכרנו בהתמחות שם. אבל שלא נתבלבל: המקצועות האלה הם מקצועות של בית חולים, את הרוב צריך ללמוד בבית חולים".

 

ולכן יש צוואר בקבוק ורופאים שמחכים בתור להתמחות.

 

"אנחנו כבר שלוש־ארבע שנים מבקשים שתהיה בבתי החולים התאמת תקנים למתמחים לפי מספר מסיימי הסטאז', אבל האוצר אומר: אני לא רוצה. הטענה שלהם היא שאם הם יוסיפו תקנים הם יעלו עלויות, וייתכן שבאגף תקציבים גם חוששים מיותר מדי שירותים רפואיים, כי זה יעלה את ההוצאה לבריאות".

 

5. היי, יש ועדה!

 

האוצר, נו.

 

הייתי צריך לדעת מראש. בסוף תמיד מגיעים לאוצר. משק כתף שבורה בצפון תל־אביב תמיד ייגמר במשרדי האוצר בירושלים.

 

אז דיברתי עם כמה אנשים באוצר - אף אחד מהם לא התנדב להיות מצוטט - אבל תשמעו, מתברר שבעשר השנים האחרונות נוספו יותר מאלף תקני התמחות בבתי החולים, ותקציב משרד הבריאות כולו גדל ב־50 אחוז בחמש השנים האחרונות, ומה אני רוצה.

 

אני רוצה תור לאולטרסאונד בשבוע הבא, אמרתי.

 

ובכן, אמרו לי, ייתכן שסדרי העדיפויות לתוספת התקציב לא היו בדיוק לטעמי - רובם הלכו להגדלת סל התרופות, להכנסת טיפולי שיניים לילדים ולקשישים, לרפורמת הסיעוד ולתוכנית הלאומית לקיצור תורים, שתאפשר לי, בבוא היום, להגיע לאסותא עם טופס 17 ולא למכור כליה תמורת חדר אשפוז עם נוף לפארק.

 

אבל מה עם קופות החולים, התעקשתי.

 

ובכן, מתברר שבמיוחד לכבודי הוקמה ועדה מיוחדת בראשות פרופ' רוני גמזו, שעומדת לפרסם בקרוב מסקנות בעניין מודל ההתמחות הקיים, ולהמליץ לפתוח מקצועות רפואיים נוספים להתמחות משולבת - גם בקהילה - שינוי שאמור לדאוג, בטווח הבינוני־ארוך, ליותר רופאי ילדים, נשים, עיניים, אף־אוזן־גרון ומשפחה בקופות החולים.

 

זה אומר שבכל זאת יהיה בסדר?

 

6. "נתחיל להבין את המשמעות"

 

לא בטוח. קודם כל, כי מתברר שחלק לא קטן מהמתמחים עצמם הם חבורת שמנדריקים, שלא מוכנים להתפשר למעני על שאיפותיהם הקטנוניות, ורובם רוצים להתמחות במקצועות מבוקשים כמו רפואת נשים, עיניים ופלסטיקה - עדיף באיכילוב, כי למי יש כוח להתחיל לעמוד כל יום שעה בפקקים לשיבא - ולא מוכנים לשמוע על התמחויות כמו גריאטריה או פסיכיאטריה, ועוד בפריפריה. בקיצור, הם יעדיפו לחכות בדיוק להתמחות שבה הם חושקים, ובינתיים ליילל שנותנים להם לחכות.

 

מצד שני, לפחות כשזה מגיע למשרד הבריאות דווקא נעשה מאמץ להקל על ייסוריי, וד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת רפואה במשרד, מעדכנת שלמערכת נוספים תקני מתמחים כל הזמן, כולל מבחן תמיכה ל־450 תקני מתמחים על פני שלוש שנים שהועבר לקופות החולים, והקופות שיעמדו בו יזכו בשלל.

 

אבל מבחן התמיכה הזה פורסם רק לאחרונה, וייקח עוד כמה שנים עד שהתוצאות יהיו ניכרות בשטח, ובינתיים אני עדיין מחכה בתור לאורתופד.

 

"זמן ההמתנה הארוך הוא לא בגלל מחסור בתקני התמחות", פוסקת עזרא, וסותרת את כל קודמיה. "מדובר בסדרי עדיפויות של הקופה. עניין זמני ההמתנה ישתפר בקרוב, משום שאנחנו עומדים לפרסם חוזר שיעסוק לראשונה בזמן המתנה סביר לתורים, ובמקביל נפרסם את זמני ההמתנה שהקופות מציעות בפועל. לכן הקופות יפנו את תשומת הלב והמשאבים גם לנושא הזה".

 

האם ייתכן שמכיוון שאתם בכל זאת הבעלים של בתי החולים הציבוריים, תעדיפו תמיד שמתמחים יגיעו לבתי החולים על תקן כוח אדם זול ויעיל?

 

"לא . ואגב, גם שירותי בריאות כללית הם בעלים של חלק ניכר מבתי החולים בישראל. משרד הבריאות דווקא פועל בהרבה דרכים לחיזוק מערכת הרפואה הקהילתית, אבל לצערי, כרגע על פי סילבוס ההתמחות שנקבע על ידי המועצה המדעית של הר"י, רוב ההתמחויות מבוצעות בבתי חולים. אנחנו לקראת סיום הוועדה בראשותו של פרופ' גמזו, שעתידה להצביע על כמה התמחויות שיהיה ניתן לבצע חלקים נכבדים מהן במסגרת הקהילה. ברגע שהוועדה תגיש מסקנות נתחיל להבין מה משמעות השינוי בהתמחות לטובת חיזוק הקהילה".

 

7. אפילוג: כואב, אבל יותר

 

אז יהיה טוב?

 

בואו לא נגזים עם הציפיות. התזה המקובלת לגבי שירותי רפואה גורסת מודל כלכלי הפוך מהמקובל, שלפיו לא משנה כמה היצע יינתן, הביקוש תמיד יגבר עליו. כלומר שגם אם אני פורק מחר מכולה ובה 100 אורתופדים מובחרים מעלי אקספרס בכניסה לסניף מכבי הסמוך למקום מגוריי, זמינות התורים לא תשתפר דרמטית, כי רופא המשפחה ימהר להפנות כל זב־חוטם לאורתופד, וההמונים ינהרו לאורתופד מיוזמתם במקום למצוא פתרונות חלופיים כמו, נניח, להסתפק ברופא משפחה, לחכות שיעבור מעצמו או למות.

 

הנה; אפילו הקמת אסותא אשדוד לא שיפרה דרמטית את כמות התורים הזמינים באזור, למרות שהייתם מצפים לכך. אם יש היצע, הביקוש יתאים את עצמו.

 

מעבר לזה, יש גם אוכלוסייה ישראלית, שלא מספיק שהיא הולכת וגדלה ובמקביל הולכת ומזדקנת, אלא שהיא גם נהנית לתפוס לי את התור, כלומר מתפננת על סטנדרט רפואה ציבורית שהוא עדיין מהגבוהים במערב ולא דומה בשום צורה למה שהכירו הורינו. הם, כשנשרה להם הזרוע, לא חלמו להגיע לאורתופד כתף, בעיקר כי תת־התמחות כזו לא הוצעה בכלל וכמעט כל מפגש עם רופא היה עם רופא כללי, לכל היותר רופא משפחה.

 

אז כן, הרפואה הנגישה לקהילה בישראל הפכה מתמחה, מקצועית וממוקדת יותר, ועצם היכולת לפגוש בקופות החולים רפואה שניונית, כלומר רופאים מומחים, היא לא טריוויאלית, גם לא בחלק ממדינות המערב, שבהן בשביל שמומחה גסטרו יקיש לכם על הבטן תיאלצו בכלל להתאשפז קודם.

 

אז, מה שנקרא, תגידו תודה.

 

זה לפחות מה שכולם - במשרדי הבריאות והאוצר - אומרים לי.

 

ועדיין, הסיבוב שלי בחצר האחורית של קופות החולים מסתיים בפסימיות זהירה; בריאות היא עסק שמרני שמתנהל בטווחי זמן ארוכים - בדיוק הפוך מהפוליטיקה הישראלית שמכתיבה את גורל המערכת. ומשברים רפואיים בסגנון העולם השלישי, כולל חצבת, כלבת ועכברת, עדיין מסתובבים לנו פה בין הרגליים. האחיות עדיין קורסות, הזקנה עדיין במסדרון, והיא לא לבד, ופיקוד העורף של שירותי הבריאות - כלומר קופות החולים - סובלות מגירעון משותף של מאות מיליונים.

 

מצד שני, כמות משמעותית של רופאים ומומחים נוספים תצטרף בהדרגה למערכת, ותוכשר גם בקהילה. סדרי העדיפויות של משרד הבריאות והאוצר יצטרכו להכיר בקופות החולים כמקום משמעותי יותר במאבק הבריאות היומיומי של מרבית הישראלים. והאפליקציה של מכבי היא באמת בובה של דבר.

 

ואני אחלים. אולי. כי כמעט חודש אחרי, אני עדיין שבור. וכואב. ולא נראה שהכתף הזאת עומדת להדביק את עצמה בחזרה. זה נראה לך נורמלי, דוקטור?

 

דוקטור? אתה שם?

 

לעזאזל. אני אצטרך לטלפן לקבוע תור חדש. מהמענה הקולי נמסר בתגובה: זמני ההמתנה ארוכים מהרגיל.

 

כמה זמן ייקח לכם לראות:

 

אורתופד

ממוצע ארצי: 17.25 יום

חיפה: 10.5 יום

תל־אביב: 16.1 יום

ירושלים: 20.9 יום

באר־שבע: 30.7 יום

עכו: 5.6 יום

ראשון־לציון: 34.3 יום

 

רופא עור

ממוצע ארצי: 19.38 יום

חיפה: 22.9 יום

תל־אביב: 29.7 יום

ירושלים: 15 יום

באר־שבע: 13 יום

עכו: 18.3 יום

ראשון־לציון: 13.5 יום

 

רופא אף־אוזן־גרון

ממוצע ארצי: 12.67 יום

חיפה: 11.9 יום

תל־אביב: 20.2 יום

ירושלים: 15.2 יום

באר־שבע: 15.9 יום

עכו: 5.7 יום

ראשון־לציון: 6 ימים

 

רופא נשים

ממוצע ארצי: 18.63 יום

חיפה: 18.5 יום

תל־אביב: 13.3 יום

ירושלים: 23.3 יום

באר־שבע: 23.5 יום

עכו: 18.4 יום

ראשון־לציון: 21.6 יום

 

רופא עיניים

ממוצע ארצי: 14.89יום

חיפה: 8.6 יום

תל־אביב: 11.8 יום

ירושלים: 19.7 יום

באר־שבע: 39.5 יום

עכו: 13.5 יום

ראשון־לציון: 15.2 יום