שופט קבע: אב נישל במודע את בתו מהירושה

גבר הותיר צוואה שבה הוריש את כל רכושו לזוגתו ולשניים מבניו. בתו התנגדה בטענה שהוא היה נתון להשפעה לא הוגנת, אבל ביהמ"ש חשב אחרת

עו"ד חיים פרנקל | פסקדין פורסם: 07.09.19, 07:51

בית משפט השלום תל אביב אישר לאחרונה צוואה שהותיר גבר שהלך לעולמו ובמסגרתה הוריש את כל רכושו לזוגתו ולשניים מבניו, תוך נישול בתו. השופט ארז שני דחה את ההתנגדות שהגישה הבת, שטענה כי אביה היה נתון להשפעה לא חוקית, וקבע כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי של ברקע הסכסוך המר והנתק בין השניים.

 

האב ערך את הצוואה האחרונה שלו כשלושה חודשים לפני שהלך לעולמו בגיל 69. כמה חודשים לאחר מותו ביקשו בניו וזוגתו לקיים את הצוואה, שקבעה כי 90% מהרכוש יעבור לבנים ו-10% לבת הזוג, אך נתקלו בהתנגדות מצד בתו, שדרשה לקיים צוואה שערך שבע שנים קודם לכן, ובה הורה על חלוקת רכוש שווה בין שלושת האחים. היא טענה שהצוואה האחרונה נערכה תחת השפעה לא הוגנת מצד אחיה, שהרחיקו אותה מאביהם וניצלו את התלות שלו בהם בימיו האחרונים.

 

האחים ובת הזוג טענו מנגד כי במשך יותר מעשור שרר נתק בין האב לבין בתו, בעקבות סכסוך קשה בנוגע לירושה של אביו (הסב), שהסלים עד כדי תלונות במשטרה ואיומים בהגשת תביעות. לדבריהם, כל הניסיונות של המנוח ליישר את ההדורים נדחו על ידי הבת עד שבסופו של דבר הוא החליט כפי שהחליט, מרצונו החופשי, וכשהיה צלול לחלוטין.

 

ואכן, השופט ארז שני התרשם שהבת הגישה התנגדות סרק שבמסגרתה ניסתה "לדוג" עילות לפסילת הצוואה.

 

"הגם שמדובר בצוואה בה המנוח החליט להדיר את הנתבעת מעיזבונו, אין לראייתי אי סבירות קיצונית, גם לא חוסר סבירות בכלל, שיש בה כדי להעיד על כי ידם של התובעים בכך", כתב. בדברים אלה הוא התייחס לסכסוך הקיצוני שהתגלע בין האב לבין בתו והוביל לנתק מוחלט עד כדי כך שהיא אפילו לא ביקרה אותו במיטת חוליו.

 

השופט לא התרשם שהאב היה נתון להשפעה כלשהי, תוך שהפנה לעדותו של עורך הדין שערך את הצוואה וסיפר שהמנוח היה צלול ונחרץ ואף הסביר לו על ההחלטה שלא לכלול את בתו בצוואה בשל תחושותיו הקשות כלפיה וכלפי בעלה.

 

השופט הוסיף כי הבת נאחזה בטענה שאביה היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית כאילו בכך יש כדי לשלול את כשרותו המשפטית, אלא שלדבריו "דיכאון אינו טעם לפסילת צוואתו של מנוח". הוא הפנה למסמכים הרפואיים של המנוח, שהעידו בבירור כי לא היה תלוי באף אחד אלא צלול ועצמאי כמעט עד יומו האחרון.

 

לפני סיום הזכיר השופט שני כי תפקידו של בית המשפט אינו לשפוט מוסרית את המצווה אלא לבחון אם הצוואה נקייה מהשפעות זרות ומשקפת את רצונו האמיתי והחופשי. במקרה הנוכחי, הוא התרשם שהמנוח פעל בהתאם למציאות הסובייקטיבית שחווה ואין כל עילה לפסילת צוואתו.

 

לפיכך נדחתה ההתנגדות תוך חיוב הבת בהוצאות משפט גבוהות של 90 אלף שקל.