דוגמנית העל הבריטית נעמי קמפבל הצטלמה בשמלת ערב שחורה בערב הגאלה שפתח את "אופנה למען צדקה" – אירוע האופנה שלה שהפך כבר למסורת בשבוע האופנה של לונדון. קמפבל כינסה 60 דוגמניות (ביניהן סטלה מקסוול, ארין אוקונור וליאומי אנדרסון) ויצירות שהושאלו מבתי האופנה של גוצ'י, ז'יבנשי, דיור, אלכסנדר מקווין ומארק ג'ייקובס, והפיקה ערב שכולו מסרים נגד אלימות. בשיאו הופיעה הדוגמנית בת ה־49 בשלל שמלות. | צילום: אי־פי־אי
אפריל סמית (35) מאילינוי, החליטה שהיא לא רוצה יותר להזיע במטבחי מסעדות. במקום זה היא מעדיפה לעבור לחצר האחורית, ולצלול אל תוך פחי זבל. וזה מה שהיא עושה בחצי שנה האחרונה, כשלדבריה, לא רק שההוצאות שלה על מזון פחתו ב־4,000 דולר, היא גם אספה פריטים וציוד בשווי של כמעט 20 אלף דולר. "צלילת פחים", היא קוראת לתחביב החדש שלה, שלשמו התפטרה מעבודה במסעדה באילינוי והקציבה לעצמה שנה שלמה של חיים בזבל. "זה היה אחרי שצפיתי בתוכניות טלוויזיה שבהן נראו 'צוללים מפורסמים' בעבודה", אמרה, כשהיא מודה שההתחלה הייתה קשה ומפחידה. אבל כשכבר בצלילה הראשונה שלה היא חזרה הביתה עם מוצרי קוסמטיקה בשווי של כאלף דולר ("היו שם המוני קופסאות עם מוצרים בהנחה שלא נמכרו משום מה, ובעלי החנות פשוט זרקו אותם") – היא התעודדה וכל החרטות נעלמו. / שירות "ידיעות אחרונות"
העובדה שהוא חולק את שמו של אחד הדיקטטורים האכזריים ביותר באירופה של הזמן החדש לא ממש מפריעה לו בהודו מולדתו, אבל אם־קיי סטלין מודה שכשניסה להיכנס לתחומי רוסיה, זה לא עבר חלק.
הפעם הראשונה שזה קרה הייתה ב־1989. "ברגע שנחתתי בשדה התעופה ברוסיה, שאלו אותי לשמי, וכשאמרתי, 'סטלין', כל האנשים סביבי התחילו לנעוץ בי מבטים", סיפר סטלין ל"טיימס אוף אינדיה". "כשלקחו את הדרכון לבדיקה, הם לא הפסיקו לשאול אותי כל מיני שאלות, ורק אחרי תחקיר ממושך, הורשיתי להיכנס".
תכירו את ההודי שזכה בשמו של הדיקטטור הרוסי
אם־קיי סטלין הוא פוליטיקאי ממדינת טאמיל־נאדו שבהודו, וכיהן כראש עיריית צ'נאי עד שנת 2002. כל השנים הוא נשא בגאון את השם שנתן לו אביו — שר בכיר בממשלת טאמיל־נאדו וסוציאליסט לשעבר שבחר בקפידה את השם של בנו. שליט ברית־המועצות, יוזף סטלין, היה דמות נערצת עליו במיוחד.
והוא לא היה היחיד במועדון המעריצים ההודי של סטלין. בתקופת המלחמה הקרה הודו הייתה ביחסים טובים מאוד עם רוסיה הסובייטית, וילדים רבים שנולדו בחצי האי הענק קיבלו שמות כמו סטלין, לנין, טרוצקי ואפילו פראבדה (לנשים).
מסתבר שלהודים יש חולשה למנהיגים כריזמטים, ולא משנה להם כל כך עד כמה הם אכזריים. עובדה. במדינת מגאלאיה, בצפון־מזרח הודו, יש פוליטיקאי שנושא את השם אדולף לו היטלר מאראק.
בן ה־41 סובל ממיזופוניה: מגיב בזעם לגירויי קול קטנים כמו לעיסות, נשימות, פיהוקים או צקצוקים בלשון
אף אחד מאיתנו לא אוהב לשמוע רעשים שאינם נעימים לאוזן, אבל לדאריל מרפי מסן־דייגו זה מפריע במיוחד. כבר ארבע שנים שהוא לא דיבר עם בני משפחתו, כי הרעשים שהם משמיעים בזמן לעיסה או כשהם מכחכחים בגרון פשוט גורמים לו "לאבד את זה", הוא אומר.
מרפי (41) סובל ממיזופוניה – מצב שבו אנשים מגיבים בזעם רב עוצמה לגירויי קול קטנים כמו לעיסות, נשימות, פיהוקים או צקצוקים בלשון. "במשך הרבה שנים חשבתי שאני לא נורמלי, כי הרעשים הקטנים האלה היו גורמים לי להתקפי זעם בלתי נשלטים", סיפר מרפי, מעצב גרפי במקצועו. "אנשים לא מבינים את זה, ואני לא מסוגל להסביר, אבל זה משהו שהשפיע על כל מערכות היחסים שלי, בדייטים ובאירועים משפחתיים".
לדבריו, היו הרבה פעמים שבהם נטש דייט באמצע בגלל רעשי לעיסה שלא יכול היה לסבול, או התנפל בזעם על חברים לעבודה שהשמיעו תקתוקים עם העטים שהחזיקו.
הוא מסתובב עם אוזניות צמודות, ושם אותם על אוזניו למשך שעות ארוכות במהלך היום, כדי לעמעם את הרעשים מסביב. "אבל יש רעשים שחודרים גם אותם, ולפעמים אני יכול לשבת במסעדה ולשמוע אדם מדבר, ואז את רעש הנחת הסכו"ם, ואני משתגע", הוא אומר בראיון המתפרסם ב"ניו יורק פוסט".
בן זוגו בשנתיים האחרונות דווקא מצליח לתמרן בין כל הרעשים שמשגעים את מרפי. "כשהוא יודע שהוא עומד להשמיע רעש בעייתי, קורט מורה לי לכסות את האוזניים", אומר מרפי.
המודעה שפירסמה מבשלת בירה מלוס־אנג'לס הייתה ברורה לגמרי: "דרוש עובד שמוכן לקבל שכר עבור צפייה במשחקי פוטבול". האיש, נאמר בהודעה של מבשלת "גולדן רואוד", יישא את התואר "מנהל בירה בכיר" ויידרש להגיע לכל משחקי הבית של קבוצת ה"לוס אנג'לס ראמס" ולקדם את מוצרי הבירה שלה. עבור העבודה הקשה הזאת הוא יקבל 150 דולר לכל אירוע שבו ישתתף. "המועמד המתאים צריך להסכים לצפות במשחקים ולשווק את המותג של 'גולדן רואוד', על כל מה שמשתמע מזה", נאמר במודעת הדרושים. מועמדים, מגיל 21 ומעלה, צריכים לחוש אהבה גדולה ללוס אנג'לס ראמס, ולמנות במהירות לפחות חמישה סוגים של בירה מתוצרת החברה. / שירות "ידיעות אחרונות"
עובד בחברת פרסום החליט לשכור את שירותיו של מצחיקן מקצועי כדי להתמודד עם הבשורות הקשות
לבוסים בניו־זילנד יש דרכים משלהם להמתיק גלולות מרות במהלך העבודה. ולכן כשג'ושוע ג'ק, עובד בחברת פרסום, קיבל הודעה באימייל שהוא מוזמן לשימוע כדי "לטפל בנושא העסקת יתר בחברה", הוא לא התפלא לראות שחברי ההנהלה המליצו לו לא לבוא לבד. במקום זה הם הציעו להביא חבר או בן משפחה שיהווה מקור תמיכה ועידוד ברגע הקשה.
ג'ושוע מצידו, העדיף לוותר על תמיכה משפחתית ופנה לעזרה מקצועית לגמרי: הוא שכר את שירותיו של ליצן.
"חשבתי שהזימון הזה פירושו או קידום או פיטורים, ואם החדשות לא יהיו טובות כדאי שיהיה לצידי מישהו מקצועי. כזה שמתפרנס מלגרום לאנשים לצחוק", אמר בראיון המתפרסם ב"יו־פי־איי". בתמונות שצילם במהלך השימוע נראה הליצן, בלבוש ואיפור מלא, מנפח בלוני חיות בעוד הבוסים של ג'ק מדווחים לו שבסוף החודש הוא יסיים את עבודתו בחברה. החיוכים שלהם הוכיחו שהם ראו את הצד ההומוריסטי והיצירתי בבחירה של ג'ק, אבל זה לא שינה את דעתם, ולא גרם להם לבטל את החלטת הפיטורים.
"זה עלה לי 200 דולר, אז אני מניח שהוא אחד הליצנים הטובים ביותר באוקלנד", אמר ג'ק. "וחברי ההנהלה קיבלו מופע בידור חינם".
לדבריו, הנוכחות של ג'ו הליצן הייתה מורגשת לכל אורך האירוע. "זה היה מפגש די רועש, בגלל הבלונים", אמר ג'ק, "אז מדי פעם היינו צריכים לבקש ממנו שיעבוד קצת יותר בשקט".
לדבריו, למרות הפיטורים, החוויה כולה הייתה בהחלט חיובית. "נכון שאיבדתי את מקום העבודה, אבל חוץ מזה הכל ממש זרם", הוא אומר. "הליצן הכין בלונים של חד־קרן ופודלים, וכולם מאוד נהנו".
עכשיו יש לו כבר עבודה חדשה, בחברת פרסום אחרת, והוא מתכוון להתחיל כבר בשבוע הבא. ויש לו גם עצה לכל מי שיגיע למקומו: "קחו את ג'ו הליצן. הוא הכי טוב שיש".