"לב סדוק" ו"אליה" הם שמות שני הסינגלים המקסימים של מאיר בנאי, שיצאו לאחרונה לרדיו לקראת יציאת אלבומו החדש, הראשון מזה חמש שנים. "לב סדוק", בלדה יפהפייה, המציבה את כוחה של המוזיקה אל מול הניכור של החיים המודרניים, כבר מככבת בראש מצעדי הפזמונים של רשת ג' וגלי צה"ל, ושוהה כבר שבוע חמישי ברציפות ברשימת השידור של גלגל"צ. "אליה", שיר שקט רווי צבעים מזרחיים יילך, כך נדמה, בעקבותיו.
מתוך האזנה לשיריו הנוכחיים של בנאי ולשאר האלבום הקרב ובא עולה קריצה, במובן מסוים, לקהל המזרחי, קהל הטברנות. מעין ניסיון של בנאי, מי שהיה באמצע שנות ה- 80 תקוות הרוק הישראלי ויורשו הטבעי שלום חנוך, לדבר אל קהל מבוגר וגדול יותר, לא הקהל שהיה לו בימים הגדולים של "גשם".
אבל כל מי שעקב אחרי הקריירה של בנאי לא יתקשה להסיק כי הוא מתקרב אל המזרח יותר ויותר מזה כעשור. יותר מזה; חלק ממנו תמיד היה שם. הוא תמיד היה רוקיסט מזרחי במהותו - כמו אתי אנקרי, לאה שבת ובן-דודו אהוד בנאי, והמוזיקה שלו נשארה מוזיקה חמה עם רגש מזרחי.
הכיוון: מזרחה
כבר בהתחלה הזכיר קולו של בנאי, שעה שיצא אלבום הבכורה שלו, קול חזן. "שירו של שפשף", למשל, אותו הלחין בתחילת הקריירה, הוא פזמון מקובל ברפרטוארים של זמרים מזרחים. האלבום "גשם" היה מקבץ נדיר של רוק וישראליות שורשית ו"ביניהם" ו"שער הרחמים" הדגול מ–1992, ניחנו במאפיינים מזרחיים ים-תיכוניים.
"מנגינת הנדודים", אלבומו מ-1996, כבר היה יותר בכיוון מזרח מאשר מערב, אבל הוא נכשל. הסיבות המרכזיות היו מחסור חמור בלהיטים גדולים ובחירה של מפיק לא נכון (מי יודע מדוע מאיר ומנהליו בחרו לוותר על משה לוי, שהיה גורם מרכזי בהצלחה של "ביניהם"), אבל אי אפשר להסתיר את העובדה שהנטישה הסופית של מורשת "גשם" יצרה סדקים גדולים בתדמיתו של בנאי כמוזיקאי נועז ופורץ גבולות. יותר מזה, "מנגינת הנדודים" כמעט שחיסל את הקריירה של בנאי. למזלו, שיתוף הפעולה בשנים ההן עם ארקדי דוכין בהופעות הציל אותו.
נקודה קריטית
ועכשיו לאלבום החדש. משה לוי אמנם חזר לעבוד עם בנאי, ובאלבום מנגנים תותחים כמו ז'אן פול זימבריס בתופים ויוסי פיין בבס, אבל הכיוון הכללי הוא מזרח. על פי הסינגלים הראשונים ובעיקר בהאזנה לאי אלו רצועות אחרות מן הדיסק הקרב ובא, זהו האלבום הכי מבוגר-בוגר של בנאי והכי מזרחי ים-תיכוני שלו. ההתנתקות שלו מ"גשם" גדולה מתמיד.
ב"לב סדוק" אפשר לשמוע את הפופ הצרפתי-איטלקי של שנות ה-70 ואת המוזיקה היוונית של דמיס רוסוס, שהשפיעו מאוד על התפתחותה של מוזיקת הקסטות. ב"אליה" מעניקים החלילן אמיר שהסאר ונגן כלי ההקשה זוהר פרסקו מגע מזרחי כבד יותר, אם כי עדיין מדובר באותו בחור צנום עם אותם רגשות מתפרצים מהלב.
זוהי נקודה קריטית בקריירה של בנאי: הוא לקח על עצמו הימור עצום, שכן הוא שם את הקריירה שלו על הרולטה. יש חשש שהקהל הגדול שאהב אותו באלבום הבכורה מ- 1984, אבל בעיקר מ"גשם", יתקשה לקבל את הקו האתני-רוק החדש. מאידך, זה יכול להיות אלבום נפלא לאנשים לקראת סוף שנות ה-30 ומשהו שלהם, שרוצים משהו ישראלי, אותנטי, משהו מפה. ואם כך יהיה, יש אפשרות שהאלבום יתגלה כפצצה מסחרית. מה יהיה בסופו? עדיין קשה להמר.