יכול להיות שעד שהטור הזה יתפרסם, מיכל סלה ז"ל תהפוך לעוד שם בסטטיסטיקה הנוראה של "רצח על רקע רומנטי", כאילו שיש משהו רומנטי בגבר שמאוהב בך עד כלות עד שהוא מאבד את עצמו לדעת (בגללך! איך לא!) ורוצח אותך.
"תראי מה את גורמת לי לעשות", "את משגעת אותי", "את מטריפה אותי". מילים שהם כאילו - והכי "כאילו" שאפשר במקרה הזה - מחמאה ועדות לכמה "אני מטורף עלייך". כן, זה כיף להרגיש שבן הזוג שלך אוהב אותך אהבת אמת כמו בסרטים. אבל מתי אנחנו יודעות האם הוא טרוף עלינו? או טרוף על דעתו?
אנחנו חיים באזור אלים, חם פה, אנחנו מוקפים אויבים. האלימות היא חלק מחיינו גם אם נרצה וגם אם לא. אפילו בגן אנחנו מעודדים את הילד, "תחזיר לו!" שחלילה הילד לא ייצא פראייר, שיידע להגן על עצמו, שחס וחלילה לא יצטייר כחלש, כאילו שחולשה היא ההפך מאלימות.
אני פוחדת מאלימות פחד מוות. מעולם לא נמשכתי לגבר שאפילו היה לי חשד של גרם שיש לו יצר של אלימות. אני זוכרת שהייתי בצבא והייתי מאוהבת במישהו, ואז יצאנו והיה הכי כיף והכי התגשמות חלום, הבחור שאני מאוהבת בו, הזמין אותי לצאת! יצאנו כמה פעמים והיה ממש כיף. ערב אחד היה לנו אפטר ונסענו לשתות באיזה בר, הוא שאל אם זה סבבה שאני אנהג באוטו שלו כי בא לו לשתות, והכי שמחתי כמובן וגם חשבתי איזה אחראי הוא, שהוא שואל לפני שהוא שותה. הוא שתה ושתה ועם כל דרינק האופי שלו פשוט השתנה, מבחור סופר־חמוד וכריזמטי הוא היה מאוד אגרסיבי, תפס אותי מאוד חזק פתאום, זה החמיא לי, כי הוא הרי "גמור עליי", וכן הוא היה די גמור, והוא היה עליי, אבל פתאום נורא נרתעתי ממנו, אני זוכרת שכל היופי שלו פשוט נעלם בשנייה.
באותו רגע כל ההתאהבות שלי פשוט נמחקה. חזרנו לבסיס עם האוטו שלו ופשוט רציתי שהערב ייגמר, הוא רצה שאלווה אותו לחדר לוודא שהוא בסדר, כל מיני משפטים כמו, "מה, לא תבדקי שאני מגיע לחדר בשלום?"
יכול להיות שהייתי יכולה להיות יותר סלחנית, שאולי אני אחת כזאת ש"עושה סיפור מכל דבר", "לוקחת קשה". אבל בשורה התחתונה, מעבר למילים, הגוף שלי אותת סכנה. גם אם לא הייתה קיימת, הגוף שידר חוסר נוחות כאילו הייתי בטרמפ עם אדם זר. והקשבתי, הקשבתי לגוף שלי.
הסיפור של מיכל סלה מזעזע במיוחד, כי הם היו כאילו נורמטיביים (מה זה אומר בכלל, נורמטיביים), הם היו "כמונו".
לא איזה מגזר מקופח, לא עניים, לא איזה משהו שהיה אפשר לראות. זוג, עם פייסבוק, עם תינוקת, עם סטטוסים של "אין אהבות כאלה", "חג שמח" "והאושר של חיי". זה יכול לקרות לכל אחת. לכל אחת. אם היה מדובר ברצח על רקע לאומני, כל המדינה הייתה קופצת. ורצח מגדרי? עשר נשים נרצחו השנה. עשר. אמהות, אחיות, בנות של. מתי הן יקפיצו את המדינה בשבילנו?