בני הזוג נישאו ב-1982 ולכן הכתובה נרשמה בשקלים ישנים. ב-2009 עזב הבעל את חדר השינה וכעבור כחמש שנים הגיש תביעה לפירוק שיתוף ואיזון משאבים. באותה שנה האישה הגישה תביעת שלום בית שנדחתה, וב-2015 בני הזוג התגרשו בעקבות תביעת גירושים שהגיש הבעל.
לאחר הגירושים תבעה האישה את כתובתה בטענה שהיא זכאית לכספים מאחר שבעלה מרד בה כשיצא מחדר השינה כי היא נוחרת, ולאחר מכן תבע פירוק שיתוף ושלל אפשרות לשלום בית.
בנוסף היא טענה כי יש להצמיד את הכתובה למדד, כך שסכום החיוב יעמוד על כ-523 אלף שקל, וזאת משום שבאיזון המשאבים לא קיבלה דבר ואילו היא חויבה לשלם לבעלה חצי מהפנסיה שלה.
הגרוש טען לעומת זאת כי עזב את חדר השינה משום שאשתו מרדה וסירבה לקיים עמו יחסי אישות. לטענתו אין הצדקה להצמיד את הכתובה למדד, מה גם שלאורך השנים אשתו רדתה בו ולא נתנה לו כסף, ואף נטלה לכיסה פיצויי הפיטורים שקיבל כשפוטר מעבודתו.
הדיינים קבעו שגם בהנחה שטענת הגרוש נכונה, והאישה הפסיקה לקיים עמו יחסי מין, הוא לא עשה שום ניסיון להביא לשינוי ובחר מיד לעזוב את החדר מבלי לפנות לבית הדין במטרה שישכין שלום בבית. לפיכך, הוא זה שפירק את הנישואין ובנסיבות אלה האישה זכאית למלוא הכתובה.
באשר לסכום הכתובה, שללא הצמדה עומדת על 1,000 שקל בלבד, ציינו הדיינים כי חלק מהפוסקים מתנגדים להצמדה וחלקם סבורים שהיא מתחייבת כדי להבטיח שהסכום ישקף את דעתם של החתן והכלה במועד החתונה ולא יישחק "עד כדי גיחוך".
הם הבהירו שגם אם יפסקו כדעת המתנגדים, הרי שהסכום הזעום שנותר לאישה מצדיק לפסוק לה פיצויי גירושין בשווי הכתובה המוצמדת. זאת במיוחד לנוכח העובדה שהיא פרנסה את בעלה לאורך שנות הנישואין, לא קיבלה דבר מאיזון המשאבים וכיום משלמת לו "משכורת" חודשית בשווי חצי מהפנסיה שלה.
עם זאת, מאחר שלבעל אין יכולת לשלם סכום חד-פעמי, החליטו הדיינים כי הפיצוי ישולם בתשלומים חודשיים של 1,800 שקל צמודים למדד עד סוף ימי חייה.