"אני הרוצח הסדרתי הכי גדול בתולדות אמריקה"

במשך עשרות שנים התגאה סמואל ליטל כי רצח 93 נשים אבל אף אחד לא האמין לו. בגיל 79 כשהבין שהוא מתקרב לסוף חייו בלי התהילה הגדולה שמגיעה עם התואר "הרוצח הסדרתי הקטלני בהיסטוריה" הוא החליט להתוודות בפני הרשויות וכהוכחה צייר פורטרטים מצמררים של עשרות קורבנותיו. עכשיו, אחרי שבדקו את הסיפור שלו לעומק, מאשרים ב־FBI כי מדובר באחד הפושעים האכזריים שידעה ארה"ב

את גופתה העירומה והחבולה של מרת'ה קנינגהאם מצאו זרוקה על הדרך ליד העיר נוקסוויל שבמדינת טנסי בינואר 1975. המשטרה החלה בחקירה קצרה וזמן לא רב אחר כך הרימה ידיים לאחר שנואשה מהחיפושים וסגרה את התיק. 44 שנים אחרי, משפחתה של קנינגהאם יודעת סוף־סוף מי רצח את האישה בת ה־34, וגם יודעת שהיא לא הייתה הקורבן היחיד שלו. רחוק מזה. היא הייתה אחת מעשרות הקורבנות של הרוצח הסדרתי ה — איך נאמר — מצליח ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, סמואל ליטל.

 

לא רק שהאיש רצח כנראה 93 נשים, הוא התגאה בכך במשך שנים ואף אחד לא האמין לו, עד שבשבוע שעבר קבעה סוכנות הביון הפדרלית, ה־FBI, כי הוא אכן דובר אמת. בהודעה שפירסמה הסוכנות היא אישרה כי ליטל בן ה־79 הודה ב־93 מעשי רצח בין השנים 1970 ל־2005 ב־19 ממדינות ארה"ב, ועד כה התברר מחקירות שונות כי הוא אכן אחראי לכ־60 מהמקרים, כשה־FBI קישר אותו בוודאות ל־50. סוכנות הביון ביקשה את עזרת הציבור באימות 43 המקרים הנותרים, ושיחררה שורה של דיוקנאות שליטל עזר לצייר.

 

ליטל התחיל לצייר את הנשים לפני שנה, בכלא בקליפורניה. הציורים היו בעיקר של נשים שחורות, אבל לא רק — רובן עניות, ללא משפחה, חלקן עבדו בזנות והיו מכורות לסמים ולאלכוהול, וכמעט תמיד הן היו כאלה שלמעט מאוד אנשים היה אכפת שמתו. וכשלאף אחד לא אכפת מאישה פגיעה שנרצחת, למשטרה אין עניין מיוחד למצוא את הרוצח. אין בזה שום כותרת בעיתון. כשליטל הבין כי הוא מתקרב לסוף חייו בלי התהילה הגדולה המגיעה עם התואר "הרוצח הסדרתי הפורה בהיסטוריה", הוא פשוט החל להתוודות.

 

"המשטרה לא התאמצה"

 

הפעם האחרונה בה מיני הילי דיברה עם בתה רוזי הייתה במהלך שיחת טלפון מפלורידה באוגוסט 1982. רוזי נשמעה לה מודאגת באופן לא אופייני. "היא אמרה לי שהיא עשתה משהו, והדרך היחידה לצאת מזה תהיה לחזור הביתה", אמרה היל ל'ניו יורק טיימס". רוזי, שהייתה בת 20, לא חזרה לממפיס, ואמה לא יודעת עד היום באיזו צרה היא הסתבכה. שלושה ימים אחרי השיחה הפכה רוזי היל לקורבן נוסף של ליטל. בסדרת הווידויים שלו אמר ליטל לבלשים כי חנק את היל לאחר שפגש אותה בבר בפלורידה, ולאחר מכן זרק את גופתה ביער. הוא זכר את המקרה שלה בפירוט רב יותר מהמקרים האחרים משום שהיא נאבקה בו.

 

עד שהגופה נמצאה היא כבר הייתה כמעט בלתי אפשרית לזיהוי, ומיני היל המשיכה להאמין שרוזי עדיין בחיים. "במשך שנתיים חיכיתי שהיא תיכנס הביתה או לפחות תתקשר", היא אומרת. אחרי שהשלימה עם המוות, גידלה מיני את בתה של רוזי, שהייתה אז בת שנתיים, אבל גם היום היא לא שוכחת ולא סולחת למשטרה על שלא עשתה הכל כדי לתפוס את הרוצח. "הרשויות לא עשו את כל מה שיכלו", אמרה, "בכל פעם שהלכתי למשטרה, אף אחד לא ידע כלום".

 

גם ג'סי ליין דאונס, אחותה של קנינגהאם, אמרה ל"טיימס" כי היא עדיין כועסת שהתיק נסגר כל כך מהר, ב־1975. "המשטרה אפילו לא דיברה עם בני המשפחה, הם לא עשו כל מאמץ. הם היו יכולים לתפוס אותו אז. תראו כמה אנשים מתו". באחד מווידוייו סיפר ליטל כי הרג אישה באזור נוקסוויל שהוא זוכר כי שמה היה מרת'ה. "כל כך כעסתי כשראיתי את האיש הזה מחייך", אמרה דאונס, "הוא מחייך ואחותי מתה. זה פשוט קורע אותי".

 

הקלות הבלתי נסבלת בה מתייחסים שירותי אכיפת החוק באמריקה לקורבנות משולי החברה היא חלק משורה ארוכה של בעיות מבניות, ולפעמים גם מוסריות, במחלקות משטרה ברחבי ארה"ב. "זו מציאות מצערת ששוטרים שנמצאים בלחץ לפתור מגוון מקרי רצח עשויים לשים לב פחות לקורבנות מאוכלוסייה פגיעה יותר, אם אין לחץ קהילתי מאורגן לפתור פשעים אלה", אמר ל"טיימס" ג'ים בוורמן, לשעבר נשיא קרן המשטרה הלאומית. "אם מישהו רוצה לבצע כמה שיותר רציחות, הוא יתחיל בניצול הפערים האלה במרקם החברתי והחולשה של אכיפת החוק כשמדובר בקורבנות שלמעטים אכפת מהם".

 

המתיחה הגדולה ביותר

 

הספקנות הראשונית כלפי הווידויים של ליטל נבעה הן ממבוכה של כוחות אכיפת החוק, והן משום שלא חסרים בהיסטוריה מקרי וידויים כוזבים מתועדים. בבסיס נתונים שמטרתו לחבר כל מעצר על פשע בארה"ב מאז 1989 נמצא כי 27 אחוז מהמורשעים סיפקו הודאות כוזבות לפני שהתברר כי הם לא ביצעו את הפשע.

 

המקרה המפורסם ביותר הוא של הנרי לי לוקאס, שב־1983 עמד למשפט בטקסס באשמת רצח קשישה. בעודו מעיד על הדוכן, טען כי רצח עוד מאות נשים. הוא התוודה על לא פחות מ־600 מקרי רצח, וכוחות ביטחון בכל רחבי ארה"ב עבדו על המקרים האלה. פגישה של עיתונאי עם לוקאס בכלא גרמה לכולם להבין כי הוא פשוט מטריל את המשטרה. "הם משתוללים בכל פעם שאני מספר להם עוד קצת", אמר לוקאס לעיתונאי יו איינסוורת'. "הם חושבים שאני טיפש, אבל לפני שכל זה ייגמר כולם יידעו מי טיפש באמת". איינסוורת‘ צלל לחייו של לוקאס לאורך השנים, ואחרי תחקיר מאומץ פירסם כתבה על "המתיחה הגדולה ביותר בתולדות אכיפת החוק".

 

סמואל ליטל התחיל להתוודות בפני החוקרים מאותה יחידה שחקרה את לוקאס בטקסס. בדיוק כמו לוקאס, הוא קיבל אוכל ומילקשייק וליטופים לאגו, וכמו לוקאס הוא החל לדבר. אבל שלא כמו לוקאס, כל התיאורים של הרציחות הגיעו קודם כל ממנו.

 

חוקרים שהגיעו מפלורידה לדבר איתו סיפרו כי הוא ממש התרגש כשהם החלו להראות לו תמונות של קורבנות. "ככל שתספר לנו יותר, כך נוכל להראות לך יותר תמונות", אמר לו דיוויד דנמרק ממשטרת מיאמי, וליטל סיפר וסיפר, נרגש להיזכר בפנים של נשים שחנק לפני עשרות שנים ועד עכשיו הוא מכנה אותן "התינוקות שלי".

 

דנמרק הראה לו רק תמונות של נשים שהוא תיאר קודם לכן באופן מדויק. שני מקרים שנשלפו מהמחסנים של משטרת מיאמי התאימו לגמרי לזיכרונות של ליטל, עד לרמת האופן בו קבר אחת מהן כשרגלה מבצבצת מתוך האדמה. "ידענו שהוא אומר אמת כי הוא מסר את הפרטים האלה אפילו בלי לדבר איתנו", אמר דנמרק ל"וושינגטון פוסט".

 

אנג'לה וויליאמסון, שמקשרת בין משרד המשפטים ל־FBI, אמרה ל"פוסט": "הרבה אנשים ספקנים לגבי הווידויים שלו, כי אם אתה לא יושב איתו קשה להבין כמה הוא מדויק בתיאורים. להרבה רוצחים סדרתיים פוריים יש יומנים שהם כתבו או חפצים שלקחו כמתנת ניצחון, אבל אצל ליטל הכל בראש".

 

ליטל נעצר ב־2012 במקלט לחסרי בית בלואיוויל, קנטקי, והוסגר לקליפורניה באשמת עבירות סמים. משטרת לוס־אנג'לס השיגה די־אן־איי שחיבר אותו לשני מקרי רצח לא פתורים שהתרחשו ב־1987 ו־1989 בקליפורניה ולמקרה נוסף מ־1994 שבוצע בטקסס. ב־2013 הודיעה משטרת לוס־אנג'לס כי חקירה נוספת מצאה דפוס מדאיג שקושר את ליטל לעוד הרבה מקרים.

 

רק ב־2014 נשפט ליטל למאסר עולם על שלושה מקרי רצח ומאז הורשע בעוד חמישה. הרשויות עדיין שוקלות האם להאשים אותו עכשיו בעשרות הרציחות עליהן התוודה וביצע ב־14 מדינות לפחות. החוקרים בטוחים שהוא אומר אמת, אבל לא בטוחים שיש טעם להוציא סכומי כסף גדולים על תיקים משפטיים כשהאיש מבוגר ובכל מקרה לעולם לא ייצא מהכלא.

 

המקרה של ליטל דומה לזה של לוני ד. פרנקלין ג'וניור, המכונה Grim Sleeper ("הישנוני המחריד" - כינוי שניתן לו משום ההפוגה במעשי הרצח שלו בין השנים 1988 ו־2002, על משקל הכינוי grim reaper למלאך המוות), שהורשע ברצח תשע נשים וילדה אחת בדרום לוס־אנג'לס החל משנות השמונים, לפני שהורשע ונידון למוות ב־2016. המאמץ לתפוס את פרנקלין הלך לאיבוד בגל קיצוני של רציחות בלוס־אנג'לס באייטיז, שכלל מקרי רצח המיוחסים לרוצחים סדרתיים אחרים. כמו ליטל, פרנקלין סימן בעיקר נשים שחורות צעירות, בעיקר מכורות לסמים ועוסקות בזנות. גם אז התלוננו קרובי משפחה כי המשטרה והתקשורת הקדישו פחות תשומת לב לקורבנותיו. כמו פרנקלין ג'וניור, גם ליטל טוען כי אלוהים התכוון שהוא ירצח את כל הנשים האלה. לא ברור אם אלוהים גם אמר לשוטרים לא לגלות שום אכפתיות לגורלן של נשים פגיעות משולי החברה. •