"רק רוצה לברוח לעבר, לפני התאונה"

לפני עשר שנים נפצעה שחר גרינשפן קשה מאוד בראשה כשנהג שיכור עלה על אי תנועה ודרס אותה, שבוע לפני שהייתה אמורה לחגוג בת־מצווה • הרופאים לא נתנו לה סיכוי, אבל שחר ומשפחתה לא ויתרו והחלו בתהליך שיקום ארוך ומפרך • היום, בגיל 22, שחר צלולה לחלוטין, מתקשרת בעזרת מחשב ולוקחת שיעורים בכתיבה יוצרת שעוזרים לה לבטא את עולמה הפנימי • עכשיו יש לה חלום: שאמן ישראלי ילחין ויבצע את השיר שכתבה באצבע אחת לאיתי, אחיינה בן התשעה חודשים

תחייך, והעולם אליך בחזרה יחייך. אני מבטיחה", את המילים האופטימיות האלה כתבה בעזרת אצבע אחת על המקלדת וכשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, שחר גרינשפן (22), לאחיינה התינוק איתי, בן התשעה חודשים.

 

סיפור פציעתה הקשה של שחר זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת בשל העונש הקל שקיבל הנהג שפגע בה כשעמדה עם חברתה על אי תנועה בנתניה. נגד הנהג, מרק פטריק, הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה. התביעה הגיעה איתו להסדר טיעון, שאושר על ידי בית המשפט השלום בפתח־תקווה – 600 שעות עבודות לתועלת הציבור, קנס בסך אלף שקלים בלבד ושלילת רישיון ל־6 שנים.

 

"שחר נפצעה פציעה אנושה בראש", מספרת האם נחמה, "היא הייתה בסכנת חיים ממשית. בהתחלה חשבו שהיא לא תעבור את הלילה הראשון. אחר כך ספרו לנו את השעות לאחור. גם כשאמרו ששחר תישאר בחיים, הוסיפו שהסיכוי שהיא תתעורר שואף לאפס. מספר שבועות לאחר התאונה, שחר התעוררה, אבל סובלת מאז מפציעת ראש".

 

לשחר שתי אחיות גדולות, בנות 26 ו־31. "הפציעה שלה שינתה את המשפחה. כל החיים שלנו התהפכו", אומרת נחמה. "בהתחלה, הכל סבב סביבה. אנחנו חיים מאז חיים מסוג שונה. שחר כל הזמן בטיפולים. היא מתפקדת מבחינה קוגנטיבית מעולה. בשנה וחצי האחרונות, היא גם התחילה לדבר. לא ברור עדיין, אבל מדברת. מתקשרת בעזרת מחשב ודף תקשור. כעת היא נמצאת ב'בית הגלגלים' בהרצליה, שם מכינים אותה ואת שאר החניכים לחיים".

 

 

נחמה מספרת כי כאשר שחר סיימה את לימודיה בבית הספר, המחנכת שלה אמרה להם כי הם חייבים למצוא מישהו שילמד אותה כתיבה יוצרת בשל כושר ההתבטאות שלה. "בת משפחה שלנו, חדוה שולץ, אשת חינוך שניהלה את בית הספר אילן רמון בנתניה, אמרה לנו שהיא מכירה את הסופרת והמטפלת בכתיבה זוהר אביב ותשאל אותה. מאז זוהר מגיעה אלינו הביתה ועובדת עם שחר. שחר מאוד אוהבת את השיעורים האלו".

 

השיר, שמרגש את כל מי שקורא את מילותיו, נכתב על ידי שחר במהלך שיעורי הכתיבה היוצרת. "השיר ההורס שנולד מהלב של שחר, איים לרסק אותי", סיפרה אתמול אביב בשיחה עם "ידיעות אחרונות". "החיבור בינינו היה מיידי. היא סיקרנה אותי מאוד. בחורה שיושבת על כיסא גלגלים ומתקשרת באמצעות הקלדה עם אצבע אחת. סיקרן אותי לגלות את העולם הפנימי שלה, את ההתמודדות שלה".

 

"כל שיעור אנחנו מתחילים מקריאה מתוך ספר שלי שנותן קצת השראה. שחר מגלה תמיד סקרנות ואני אומרת לה שחשוב לי שהיא תכתוב עכשיו. מרגישים את ההתקדמות שלה בכל שיעור. בכל פעם כזאת, שחר מסכימה לגלות ולגעת עוד בפצע שלה. בהתחלה היא כתבה שירים קצרים מאוד. אני מלמדת אותה דימויים ומטאפורות, ואני מרגישה שזה עוזר לה לבטא את העולם הפנימי שלה".

 

בהתחלה שחר לא כתבה על הייאוש והתסכול. לאט לאט, התחילה לקלף את השכבה הזו הרגילה כמו של כולם, ולהיכנס למצב המיוחד שלה. פתאום, תוך כדי שהיא כותבת את השירים, אני מגלה שבתוך תוכה היא מרגישה שהחיים שלה, זו לא המציאות כפי שהייתה צריכה להיות. היא לא מקבלת את העובדה שהייתה תאונה. היא חושבת שכולם משקרים לה. היא נמצאת כמו בחלום והיא כל הזמן שואפת לחזור לכיתה ה', לגיל 12, ששם בעצם נקטעו החיים שלה. שחר מרגישה שהיא שם עדיין. הדברים האלה מתבטאים בשירים שלה, ובעיקר בשיר שכתבה לאחיין שלה. זה השיר האחרון, בתוך התהליך שלנו".

 

ולשחר עצמה יש חלום קטן־גדול: שאחד מהמוזיקאים בישראל ייקח את השיר שכתבה, יחבר לו מנגינה וישיר אותו.

 

האחיין שלי איתי / שחר גרינשפן

איתי האחיין שלי הקטן

הכי מתוק בעולם,

רציתי לבקש ממך בקטנה בקשה ממש לא קשה.

תפסיק כבר לבכות, בבקשה,

תנגב את הדמעה.

מה הבעיה?

למה לבכות?

הדמעות

לא יעזרו לך.

תחייך, והעולם אליך

בחזרה יחייך. אני מבטיחה.

הכל תקבל,

רק בסבלנות תחכה,

הסבלנות קשה

אך אין ברירה,

הנה גם אני רוצה,

אני רוצה, לדוגמא,

שישלחו לי כבר איזה הודעה,

סתם הודעה משמחת, יפה,

אך אני מחכה שעה ועוד שעה,

ושום הודעה

לא מגיעה

ועוד דבר…

את האמת אני רוצה,

אך האנשים

לא אומרים לי אותה.

התסכול תקוע,

הוא לא עוזב את המוח,

באוויר נע שקר קבוע.

לפעמים נמאס לי לחיות,

נמאס לי מהכול,

אני רוצה לצרוח,

כי זה עדיף מלצעוק.

כבר אין לי כוח,

רק רוצה הביתה לברוח,

הביתה לעבר הרחוק,

לבית הספר, לחברות,

בלי שום אמירה על תאונה

לה הייתי שותפה,

אני נשבעת,

אני מתחננת,

רק קצת עזרה,

תעזרו לי, בבקשה.

נמאס לי, נמאס!

אוף, כמה אפשר?

אני ילדה טובה...

לא מתאים לי להימצא בכלא.בבקשה, תנו ללכת...

איתי, תבין,

אתה לא היחיד שאינך עצמאי,

אז תהיה סבלני,

והכול לך ילך, ועד אז אולי גם לי יקרה נס,

מה אתה אומר?