האב פנה לבית המשפט וטען שהקשר עם בתו נותק לפני כחודש והוא חושש שהדברים יגיעו לנתק מוחלט, כפי שכבר קיים כיום בינו לבין בתו הגדולה יותר המשרתת בצה"ל. הוא ציין שהוא מתקשה להשיג את האם בטלפון ושהיא מסכלת מפגשים עם בתו שאמורים להתקיים במרכז קשר.
הוא הביע חשש שהאם תתמרן את הבת הצעירה לאותו מקום שאליו תמרנה את הבת הגדולה. כלומר, לא רק תכחיד את הקשר אלא גם את דמותו בעיניה.
האם טענה מנגד שהפגישות של הנערה עם אביה מלוות בהתרגזויות ומריבות, ואכיפת הקשר בגילה הרגיש והמעצב "תגרום לבת נזק בל ישוער". לטענתה, כפיית המפגשים עם האב תשלול מהבת "זמן שלא יחזור".
היא הוסיפה שהאב לא מתחשב בכך שדרישתו לפגוש את בתו גוזלת ממנה זמן שצריך להיות מוקדש ללימודים, קריאת ספרים ומפגשים עם חברות, ונוגסת באופן מזיק, לדבריה, באורח חייה הטבעי. "כל זאת מכוח זכות שביסוסה המשפטי בעולם הדמיון שלו", כתבה.
השופט שני התרשם שהיא חותרת להיעלמותו המוחלטת של האב מחיי הבנות, וכתב: "נדמה לי שלשונה הבוטה של האם מבהירה כי אין היא רואה כל חשיבות בקיום קשר של האב עם הבת". הוא הבהיר לאם שהדין הישראלי אינו "דמיון משפטי" והוא מחייב הורה משמורן לוודא שמתקיים קשר בין קטין לבין ההורה האחר.
בפסק הדין צוין שהאם לא רק שלא מקיימת את חובתה זו, וטוענת כי בתה "לא רוצה", אלא ניכר שהיא נותנת לנערה "רוח גבית עזה" לנתק את הקשר עם אביה. כל זאת מתוך הבנה מוטעית כי חשוב יותר לפגוש חברות מאשר אב וכי עדיף להעלים את דמות האב מחיי בתה.
השופט שני הזהיר את האם שעליה לפעול לחידוש הקשר לאלתר שכן אחרת בית המשפט יטיל עליה סנקציות. הוא הדגיש שקטין אינו רשאי להחליט שאינו נפגש עם אביו, ומי שמסייע לקטין בדרך שכזו נוהג שלא כדין.
בסיכומו של דבר מינה השופט פסיכולוגית לצורך חידוש לאלתר של הקשר בין הקטינה לבין האב. נקבע שאם היא לא תגיע למפגשים - האם תישא בהוצאות המומחית במלואן וכן בהוצאות האב בסך 800 שקל לכל מפגש שיבוטל.