הישראלית בראש צוות ניהול האסונות של גוגל: "אם יהיה לנו באג, זה עניין של חיים ומוות"

בעיתוי מוצלח, הושקה לפני כשבועיים הטכנולוגיה החדשנית של גוגל לסימון מיקומן המדויק של שריפות, בזמן שאלה משתוללות בקליפורניה. מאחורי הפיתוח עומדת הישראלית מור שלזינגר, מנהלת הנדסה בצוות ניהול האסונות של ענקית המידע. היא הסכימה לקבל את התפקיד רק כי חיפשה לעשות "משהו טוב לעולם", לאחר שלקתה בסרטן השד והחלימה. אז איך קרה, שדווקא המומחית לחיזוי אסונות נקלעה לשיטפונות בהודו?

היא לא רופאה במיון, גם לא שוטרת מבצעית או לוחמת אש, אבל מור שלזינגר, מנהלת הנדסה בצוות ניהול האסונות של גוגל, מרגישה את כובד האחריות לגורלם של הרבה מאוד אנשים על הגלובוס. "בפעם האחרונה הרגשתי כך בצבא במהלך השירות שלי ב־8200", היא אומרת. "בגוגל אנחנו מגיעים לשני מיליארד איש ברחבי העולם ומספקים להם מידע ברגעים הכי קשים של החיים. אני כל הזמן חושבת על זה שאם יהיה לנו באג, זה יכול להיות עניין של חיים ומוות".

אנחנו נפגשות בקומה ה־35 של משרדי החברה (המהממים) בתל־אביב, בשעה שבקליפורניה משתוללות תריסר שריפות ענק, שהצוות שלה נלחם בהן מרחוק, בעזרת מקלדת והרבה תושייה. כשהשריפות פרצו לפני כחודש, מיקומן במפה של גוגל התבסס על צילומי אוויר של מחלקת כיבוי האש של המדינה, שהתעדכנו אחת ל־48 שעות והיה קשה לפענחם בגלל העשן הרב. 

החידוש של גוגל, במסגרת תוכנית AI for Good, שהושק שבועיים אחרי פרוץ השריפות, הגיע ממש בזמן. הטכנולוגייה החדשה מציגה מפה שמראה את גבולות השריפה המדויקים שעה אחר שעה, ומסתמכת בין היתר על תמונות לוויין באינפרא אדום ו"הרבה מהקסם של גוגל", אומרת שלזינגר. "במצבי אסון, אנשים צריכים לקבל החלטות של חיים ומוות בפרקי זמן קצרים מאוד, ודווקא במצבים כאלה קורה משהו מוזר: או שאין אינפורמציה או שיש דיסאינפורמציה, גל של אתרי פייק ניוז שמטרתם לתפוס טרמפ על זה שכולם מחפשים להבין מה בדיוק קורה ומה הם צריכים לעשות. זה המקום שבו אנחנו יכולים לתת ערך אמיתי לאנשים בשעות הכי קשות שלהם, כשהם צריכים להתפנות מבתיהם כתוצאה משיטפון, שריפה או רעידת אדמה, ולספק להם מידע מהימן על מוקדי האסון בזמן אמת ועל המקומות שאליהם הם יכולים להתפנות".

המידע מוטמע באפליקציות גוגל ואין צורך להוריד אפליקציה מיוחדת לצורך כך. הוא מבוסס מיקום ונשלח ישירות לנייד בזמן אמת ומושתת על שיתוף פעולה עם הרשויות ועל טכנולוגיה מתקדמת ובינה מלאכותית. 

אגב, את הקמת היחידה יזם יוסי מטיאס הישראלי, סגן נשיא גוגל ומנהל מרכז המו"פ של גוגל בישראל, בשנת 2010, בעקבות השריפה בכרמל, לאחר שראה אותה מחלון משרדו אך לא מצא עליה מידע עדכני. אותו מטיאס היה מי שגייס את שלזינגר לתפקיד הנוכחי שלה, למרות שהיא בכלל לא רצתה לעבוד בגוגל (ועל כך בהמשך). 

את באופן אישי נקלעת לאזור אסון והזדקקת לטכנולגיה הזו?

“כן. לפני שנה הצטרפתי לטיול עם הבן שלי בהודו. ירדתי מטיסה במדינת הימאצ'ל פראדש בצפון הודו וקיבלתי אזהרות חמורות על שיטפון. התייעצנו עם המדריכים המקומיים שאמרו לנו: 'עזבו, אנחנו כל הזמן מקבלים התרעות כאלה ואם אנחנו מתעלמים, אז גם אתם יכולים להתעלם'. טיילנו בכפר קטן ובאיזשהו שלב המים עלו ועלו ואמרתי למדריך שאני לא מרגישה בטוחה. אבל הבן שלי כבר הכיר את האזור ואני הייתי בג'ט לג, אז עשיתי מה שאמרו לי. אחרי לילה של שינה במלון התעוררתי ולא האמנתי על עצמי, איך הלכתי ברחוב בזמן שיטפון. הרי אני יודעת כמה זה מסוכן. פתחנו עיתון וגילינו שאלו השיטפונות הכי קשים במדינה מאז 1995 ושתשעה אנשים איבדו את חייהם באותו יום - כולם תיירים.

"המדריך שלנו אמר שרק כשהם שמעו שהממשלה סגרה את בתי הספר הם הבינו שהפעם זה רציני. כך למדתי איך האינפורמציה מופצת, מפה לאוזן, דרך קבוצות ווטסאפ ומעגלים חברתיים. למדתי גם שאי־אפשר לתת לאנשים התרעות שווא כי הם לא יכולים להרשות לעצמם להתפנות מבתיהם כל שבוע, אבל כשהשיטפונות מהווים סיכון אמיתי - ההתרעות שלנו צריכות לפעול בצורה הכי מדויקת.

"כשהמשכנו למדינה הסמוכה, פונג'אב, ראינו את נזקי השיטפון, פשוט מים עומדים מכאן ועד הודעה חדשה. בטיול הזה למדתי שלא תמיד מספיק לשים את המידע על מפה, כי יש אנשים שלא יודעים לקרוא מפה, כמו הנהג שהיה לנו. שיטפון נהיה מסוכן ברגע שהוא מגיע לגובה הברך, כי מים זורמים בגובה הזה יכולים לקחת אותך איתם. לכן אנחנו עובדים עכשיו על פיתוחים ויזואליים שימחישו את חומרת המצב בצורה פשוטה יותר".

אילו אסונות גובים הכי הרבה חיי אדם?

"שיטפונות, ולכן אנחנו מתמקדים בחיזוי ותגובה שלהם. גם בצונאמי או בהוריקן, הרבה מאוד פעמים מה שמחולל הכי הרבה נזק הוא השיטפון שמגיע איתם. במקום השני -רעידות אדמה ובמקום השלישי שריפות. כל שנה אנחנו חווים את האסונות הכי חמורים שנרשמו בהיסטוריה, אז איך זה שעדיין מנהיגים מכחישים את ההתחממות הגלובלית?"

שלזינגר (49), נשואה ואם לשניים ומתגוררת ברמת־השרון, נולדה בבאר־שבע לאב שעסק בשיווק ולאמא מורה. היא נמשכה למחשבים כבר באייטיז, עוד לפני שזה נחשב קול ועוד לפני שהיה לה מחשב משלה. היא בעיקר נהגה לשחק במחשב אצל חברים או בעבודה של אבא. "בהתחלה בעיקר ניהלתי קרבות יריות עם חלליות, אבל מהר מאוד גיליתי שלתכנת משחקים חדשים זה הרבה יותר כיף", הא נזכרת."המחשב הראשון שלי הגיע בגיל 13, אחת המתנות הגדולות שהוריי העניקו לי". 

המשפחה עברה לרעננה ושלזינגר השתלבה במגמה ריאלית ואף לימדה מחשבים בקורסי ערב למבוגרים. בגיל 17 סיימה את התיכון וידעה שהיא רוצה לעשות שירות משמעותי. "בזמנו לא היו הרבה אופציות לנשים בצה"ל. החלטתי לקחת שליטה על חיי והצטרפתי לעתודה. במקביל התחלתי לעבוד ב־IBM ככלבויניקית. בהתחלה ביקשו שאתקין מדפסת, שאפתור בעיות טכניות ושאעשה את כל הדברים שאף אחד אחר לא רצה לעשות. ואז, באיזשהו שלב נקראתי לחדר של המנהל, שהיה אדם מדהים ורק היום אני מבינה כמה למדתי ממנו. הוא אמר לי: 'תגידי מור, את חושבת שאת יכולה לכתוב לנו קוד ב־APL?'"

מה ענית?

"ידעתי שמדובר בשפת תכנות, אבל לא ידעתי להשתמש בה. אבל הוא לא שאל אותי אם אני יודעת, הוא שאל אותי אם אני יכולה, ואני הייתי ילדה עם ביטחון עצמי מופרז ועניתי שכן. באותו לילה חזרתי הביתה עם ערימת ספרי הדרכה, ישבתי ללמוד את שפת התכנות הזו והתחלתי לתכנת".

בגיל 20, עם תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים מאוניברסיטת תל־אביב וניסיון בתכנות, התקבלה שלזינגר ליחידת המודיעין 8200 ומיד הוצע לה לנהל פרויקטי תוכנה. "כך הפכה היחידה הזו לבית ספר לסטארט־אפיסטים - לוקחים צעירים כישרוניים ומטילים עליהם אחריות עצומה".

שם גם הכרת את בעלך.

"פגשתי שם את בני ואנחנו יחד עד היום. ממש יחד - הבאתי אותו אחריי לגוגל. גם הוא מהנדס שעושה דברים מדליקים לגמרי. והיום תומר, הבן הבכור שלנו, בן 21 ומשרת גם הוא ב־8200. מיה, הבת הצעירה שלנו בת ה־19, היא ראש צוות מחקר בסטארט־אפ פאגאיה. עם הורים כמונו, לא היו להם הרבה אפשרויות אחרות", היא צוחקת.

לא התבקשתם אף פעם לעבור לגור בחו"ל?

"זה אף פעם לא הסתדר מבחינה משפחתית, ועובדה שאפשר גם בלי זה. אנחנו נמצאים כמה חודשים בכל שנה בחו"ל במצטבר. בעלי ואני מתאמים. השבוע הוא בחו"ל, עוד שבועיים אני יוצאת לבנגלור ושבוע אחר כך לניו־יורק. בעיניי חשוב מאוד שהורה אחד יישאר בארץ עם הילדים. זה לא משנה שהם כבר מעל גיל 18, יש משהו בזה שהילד שלך יודע שאם הוא צריך אותך, את כאן בשבילו.

"את יודעת, פעם ראיתי אצל קולגה שלי ציור שהילד שלו צייר את המשפחה: אח, אחות, כלב ואמא. איפה אבא? אבא בעבודה. נחרדתי. זה לא צריך להיות ככה. כשאנחנו מדברים על שוויון, אסור לשכוח שמתפקידנו לדאוג שגברים לא יפסידו את החוויה המדהימה של גידול הילדים. היום אני שולחת גברים בצוות שלי הביתה מוקדם כדי שיראו את הילדים שלהם".

תוך כדי השירות הצבאי, השלימה שלזינגר תואר שני בחקר המוח בשילוב עם מחשבים באוניברסיטת תל־אביב, ואחרי השחרור התברגה בתפקידי ניהול בכירים בתעשייה, "עד לשלב שבו הרגשתי כמו בורג קטן במערכת, אז עברתי לסטארט־אפים". 

היא הקימה את SharedBook, פלטפורמה שפתרה בעיה חמורה בענף ההוצאה לאור של העתקות בעולם האקדמי ודאגה לזכויות היוצרים. "הסטארט־אפ עשה לענף ההוצאה לאור את מה שספוטיפיי עשתה לתחום המוזיקה והוא נקנה על ידי חברה אמריקאית. אני מחשיבה את זה בתור אקזיט, אבל הוא לא היה מדהים במיוחד. אחריו הקמתי את מרכז המצוינות של קוויקסי בישראל, שנתן פתרון לבעיית חיפוש במובייל".

מתי הגעת לגוגל?

"ב־2016, כשמרכז הפיתוח של קוויקסי, שהקמנו בארץ, נסגר. היינו צוות מגובש של 30 איש שרצו להמשיך לעבוד יחד, וחיפשתי חברות שירצו להעסיק את כולנו כצוות. פניתי לגוגל כי שם העובדים שלי רצו לעבוד. יום אחרי שכולם קיבלו מכתבי פיטורים רשמיים, חצינו את הצומת של עזריאלי ונכנסנו לסבב ראיונות מרוכז. אבל אני לא באמת רציתי לעבוד בגוגל".

למה?

"היה לי ברור שאין לי מה לחפש פה, כי גוגל אף פעם לא גייסה מנהלים בארץ. יוסי מטיאס אוהב להזכיר לי איך בפגישה הראשונה שלנו, כשהוא ביקש ממני לספר על עצמי, אמרתי שאני לא מעניינת כי אני לא עומדת לעבוד פה, ושיותר חשוב לי לספר על האנשים שלי. הוא שמע בסבלנות את מה שהיה לי להגיד ואז שאל בכל זאת מה מעניין אותי. אמרתי לו שאני בשלב שבו כבר עשיתי הכל, ועכשיו אני מחפשת אתגר טכנולוגי, מנהיגותי, שיעשה טוב בעולם, כי זה הדבר הכי חשוב לי, ממש כמו בתחילת הדרך כשהיינו צעירים ואידיאליסטים. 

"יוסי סיפר לי על התחום של ניהול אסונות ואמר שאם אצטרף לגוגל, הוא יבקש שאני אוביל את זה ושזה יהיה ממש כמו להקים סטארט־אפ חדש בתוך גוגל. אל מול ההזדמנות הזאת, כל אופציה אחרת שהייתה על השולחן החווירה".

למה היה לך כל כך חשוב "לעשות טוב בעולם"?

"אני חושבת שהסיבה לכך היא המפגש שלי עם הסרטן. בשנת 2014, זמן קצר אחרי שהקמתי את קוויקסי בישראל, הצטרפתי לסטטיסטיקה של אחת מתשע. גיליתי את הסרטן בזכות מודעות לגוף שלי: יום אחד מיששתי את השד והרגשתי גוש שלא היה שם קודם. בממוגרפיה אמנם לא היו ממצאים, אבל באולטרסאונד ראו אותו. הביופסיה אישרה את החשד וחוות דעת שנייה הצילה את חיי, כי היה גידול נוסף, הרבה יותר גדול, שאותר רק ב־MRI. כל זה קרה שנתיים אחרי שאיבדתי את אמא שלי לסרטן. זה היה מסע מטלטל מכל הבחינות. רוב הזמן המשכתי לעבוד, והאנשים שהיו איתי בסטארט־אפ הפכו למשפחה השנייה שלי, לחלק מרשת תמיכה נורא משמעותית להתמודדות שלי. הסתכלתי למוות בעיניים. מקץ 14 חודשים של טיפולים וניתוחים, יצאתי מהמסע הזה בריאה. 

"הרבה אנשים שעוברים דבר כזה מחליפים קריירה ועוברים לעסוק בעולם הטיפולי. הדרך שלי לעשות טוב ולהביא ערך היא במה שאני עושה היום. הגעתי למעמד שאני מספיק בכירה כדי להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות. אני גם מתנדבת ב'אחת מתשע', והרציתי על הנושא בפני עובדי גוגל. אחד הדברים הכי קשים כשמדובר בסרטן הוא לספר על המחלה לאנשים שאוהבים אותך, לילדים שלך. אני בצד הנכון של הסטטיסטיקה בזכות הגילוי המוקדם - זה באמת מציל חיים. אנשים ששומעים את זה יותר מדי פעמים חושבים שזו רק סיסמה, אבל זה נורא חשוב".

היא מתנדבת גם בתוכנית "אדוה", שמכשירה חרדיות צעירות לעבודה בהייטק ומרצה בתוכנית לפיתוח מנהלות של "באות", קהילת נשים בתפקידי מחקר ופיתוח. 

"היום אני יודעת שאי־אפשר להיות מה שאי־אפשר לראות - לכן חשוב לי להיות שם בחוץ", היא מסבירה את מידת המחויבות שלה לעולם העבודה הנשי. "בקריירה שלי קרה לא מעט שהייתי האישה היחידה. כששירתי בצבא הייתי המתכנתת היחידה ביחידה. בישיבות מנהלים הייתי האישה היחידה וכשהקלדתי לעצמי ראשי פרקים, היו סביבי אנשים שחשבו שתפקידי בחדר הוא להכין להם את סיכום הפגישה.

"כשעבדתי על הקמת משרדים לסטארט־אפ שלי ביקרתי באתר הבנייה, כל בוקר וערב בדקתי את ההתקדמות ותמיד הגעתי עם אחד העובדים, כדי שיהיו מעורבים. הפועלים היו בטוחים שהם המנהלים ואני המזכירה שמלווה אותם. הם לא הבינו מי זאת הילדה הזאת שמגיעה ומתחילה להגיד להם מה לעשות ואיך לבנות. זה השלב שבו הבנתי שהלבוש עושה את האדם".

כלומר?

"בשנת 2005 יצא הספר 'ממבט ראשון' מאת מלקולם גלדוול, וממנו למדתי על חשיבותו של הרושם הראשוני, ועל איך אנשים מקבלים החלטות הרות גורל כהרף עין. שלושת הפקטורים שמנבאים הצלחה בעולם העסקי, לפי הספר, הצטמצמו למגדר, גזע וגובה. לגבי מגדר - אני אישה, אין מה לעשות ואני גאה בזה. לגבי גזע - אני לא בדיוק לבנה, במוצאי אני חצי עיראקית־חצי מצרית, ובעולם רואים אותי כמזרח־תיכונית. לגבי הגובה - זה נושא שאפשר להשפיע עליו. מאז אני מגיעה לפגישות חשובות רק בעקבים גבוהים. הילדים שלי קוראים להם 'נעלי ניו־יורק', כי נהגתי לקחת אותן איתי לנסיעות עבודה, לצד מקטורן ייצוגי, שהיה נחוץ כדי לעבור את הביטחון בנמל התעופה ג'יי־אף־קיי. 

"עם המראה המידל־איסטרן שלי, תמיד הייתי 'רנדומלי סלקטד' לבידוק מעמיק. השאלה הראשונה שלהם היא מהי מטרת הביקור? אני עונה ביזנס, ומיד שולפת את כרטיס הביקור שלי ומציגה את עצמי כמנהלת הנדסה. זה לרוב עושה את העבודה".