ב-2001 מכר האב קרקע בראש העין מבלי לדווח לרשויות המס. שנתיים לאחר מכן חתם על הסכם נוסף שבו הופיע סכום תמורה נמוך יותר – ועליו דיווח. לימים התנהלו בעניין הליכים משפטיים ובמסגרתם ניתן פסק דין חריף שקבע כי ההסכם השני לא היה חוקי ונערך במטרה להונות את שלטונות המס.
בתוך כך הורה בית המשפט על אכיפת ההסכם הראשון וחייב את יורשי המוכר, שהלך לעולמו בינתיים, בתשלום מלוא המסים, כולל הקנסות שהצטברו עקב היעדר הדיווח. בהתאם נדרשו היורשים לשלם קנס כולל של מיליון שקל, שלימים הופחת בחצי, אך הם סברו שגם קנס של חצי מיליון אינו מוצדק, ופנו לוועדת הערר.
היורשים טענו שאביהם לא דיווח על העסקה הראשונה משום שסבר בתום לב שהיא לא תקפה. לדבריהם הקנס הוא למעשה עונש פלילי שאי אפשר להטיל על אדם מת. טיעון נוסף היה שב-2011 תוקן מנגנון חישוב הקנסות והיה על מנהל מיסוי מקרקעין להתחשב בכך. לטענתם, בעוד שהקנס שלהם נגזר מגובה המס, במנגנון החדש הקנס הוא סכום קבוע ונמוך בהרבה.
מנהל המיסוי התנגד לערר וטען כי גובה הקנס הולם את המעשים החמורים שביצע אביהם של היורשים, ודי בכך שהפחית את הקנס המקורי בחצי. עוד נטען כי הקנס אינו סנקציה פלילית אלא הליך מנהלי-אזרחי ואין כל סיבה לחשב אותו לפי המנגנון החדש.
יו"ר הוועדה השופט אבי גורמן הסכים עם עמדת מנהל המיסוי בנוגע לטיבו של הקנס והבהיר כי אכן מדובר בקנס אזרחי-מנהלי שאפשר להטיל על עיזבון. עם זאת, למרות מעשי ההונאה החמורים שלא היה בהם תום לב, הוא קבע שהיה מקום להפחתה נוספת מהקנס.
בפסק הדין צוין כי על מנהל המיסוי היה להתחשב בכך שהקנס בכל זאת הוטל לאחר מות המעורב העיקרי במעשה ההונאה. כמו כן, לנוכח הסכום החריג והקיצוני, היה מקום לקחת בחשבון שחל שינוי במנגנון החישוב, וגם אם לא לחשב על פיו, לפחות להתאים את הקנס להלך הרוח של המחוקק.
השופט הדגיש כי לו הקנס היה מוטל לאחר תיקון החוק, הסכום המלא היה מגיע ל-75 אלף שקל, ולאחר הפחתת מחצית ל-37,500 שקל בלבד.
בהתאם לכך הוחלט בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מיכאל בן לולו ושמאי מקרקעין אלון לילי, שהקנס יופחת לסכום הנמוך מבין שתי אפשרויות: 250 אלף שקל או לחשב את גובה הקנס המלא לאחר הפחתת תשלומי מס רכישה ומכירה ששולמו ולא נוכו – ולהוריד בחצי.