ההורים נישאו ב-1954 ונולדו להם חמישה בנים ושתי בנות (אחת מהן הלכה לעולמה). לאחר מות האם ב-2017 פרץ סכסוך בין שלושת הבנים הגדולים לבין האב בשאלה מי זכאי לקבל את הנחלה במושב.
הבנים סיפרו שבמשך שנים רבות אמם לא דיברה עם האב, הם גרו בחדרים נפרדים ולא התנהלו כזוג נשוי. בנוסף, האב פגע באמם, זנח אותה ונהג כלפיה באלימות. ב-1987 הוא אף קיבל היתר מבית הדין הרבני לשאת אישה נוספת ובפועל אכן עשה זאת (והתגרש מאותה אישה כעבור זמן קצר). הם ביקשו לקבוע שאמם לא הותירה בן זוג והמשק צריך לעבור לאחד הבנים שמוכן ומסוגל לקיים את הנחלה.
האב התעקש מנגד שהוא זכאי למחצית מעיזבון אשתו כולל זכויותיה במשק. לטענתו, מאחר שבאופן רשמי הוא היה נשוי למנוחה עד מותה, והם גרו תחת קורת גג אחת בבית שבנו במשק, הוא זכאי לרשת אותה אף שבפועל מערכת היחסים ביניהם לא הייתה כשל זוג נשוי. הוא סיפר שבמשך שנים רבות ביקש להתגרש מהמנוחה אך היא סירבה. הוא דחה את טענת שלושת הבנים כי רדה באמם ולא סיפק את צרכיה.
ואכן, השופט אלון גביזון קיבל את עמדת האב וקבע שמחומר הראיות עולה שההורים היו נשואים עד יום מותה של האם וגרו באותו בית, אם כי בחדרים נפרדים. עוד עלה כי המנוחה התמודדה עם מחלת נפש מ-1970 ומצבה החמיר לאחר התאבדות בתה.
השופט התרשם שהאב ניסה להתגרש מהאם אך זו לא התייצבה לדיונים בבית הדין ולכן ניתן לו היתר לשאת אישה נוספת, שממנה כאמור התגרש כעבור שלושה חודשים.
הוא הבהיר כי הפסיקה פירשה את המונח "בן זוג" שבחוק הירושה באופן רשמי, מבלי להיכנס לטיב מערכת היחסים. הוא קבע שאין לחרוג מהפרשנות המקובלת הזו גם במקרה זה.
בפסק הדין צוין כי לנוכח טענת הבנים שלפיה אימם סבלה מהתנהגות אביהם, מצופה היה מהם שיפעלו למענה במהלך חייה ויממשו את חלקה במשק לטובת רווחתה, אך הם לא עשו כן משיקולי ירושה עתידיים פסולים.
השופט הבהיר כי האב זכאי לרשת את האם גם לפי הוראות הסכם המשבצת (שנחתם ב-2009 בין רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב). על פי ההסכם, אם אחד מבני הזוג הלך לעולמו עובר המשק לבן הזוג שנותר בחיים. השופט הדגיש בהקשר זה כי יש לתת לביטוי "בן זוג" בהסכם פרשנות המקיימת את הנחלה על פני פרשנות המביאה לפירוקה. הבנים חויבו בהוצאות בסך 90 אלף שקל.