בין קו החוף לקו הביקיני

חלק בלתי נפרד מהחוויה התל־אביבית זה לראות אנשים שחוזרים מהים בלבוש מינימלי, מפגינים פלחי גוף חשופים, עם מגבת על הכתף או שמלה שקופה מעל הביקיני. המאיירת אילנית שמיע עקבה אחריהם בעניין במשך תקופה ארוכה ותיעדה אותם. התוצאה המסקרנת: התערוכה "עם הגב לים" שתוצג במסגרת שבוע האיור

את האמנית אילנית שמיע יהיה קשה עד בלתי אפשרי לתפוס כשהיא לבושה בביקיני בחוף הים. זה לא שהיא לא אוהבת את הים, אבל לרוב מעדיפה לחוות אותו מגובה הכיסאות באחד מבתי הקפה שעל החופים, בלבוש מלא. ובכל זאת, בתקופה האחרונה מצאה את עצמה בוחנת בעניין את מי שכן הולכים לים, ובעיקר את החוזרים ממנו לרחובות העיר הגדולה. את הדמויות שצדו את עיניה, לרוב בבגדי ים ובכיסוי מינימלי, היא צילמה ואיירה. את התוצאה המרהיבה יהיה אפשר לראות בימים הקרובים בתערוכה "עם הגב לים".

 

שמיע, 49, אמנית בוגרת בצלאל, היא מאיירת ובלוגרית בתחום האופנה והתרבות (שווה להיכנס לבלוג הנושא את שמה). אל התערוכה החדשה, "עם הגב לים", שתוצג בחמישה מתוך עשרת מלונות רשת בראון בתל־אביב במסגרת שבוע האיור (ראו מסגרת), הגיעה בעקבות שיחה עם העיתונאי והבלוגר איתי יעקב, שהוא גם חבר. "התבקשתי להכין מאה איורים, וזה היה אינטנסיבי וכיפי. בכל כמה ימים טיילתי לים, צילמתי אנשים הולכים לים וחוזרים ממנו, תוך כדי תנועה, במקום הכי טבעי. וכשסיימתי לאסוף את הצילומים התחלתי לאייר אותם".

 

את התוצאה תוכלו לראות בתערוכה שאצר יעקב, ושבוחנת את נקודות הממשק בין העיר לבין החוף, בין הגוף החשוף לגוף המוסתר, ומתמקדת בתיירים מקומיים וזרים שמתהלכים ברחובות העיר כשעל רגליהם עוד מזדהרים גרגירי החול מהחוף. "בהופעתם", מסביר יעקב בטקסט שכתב לתערוכה, "הם מגדירים מחדש את הגבול המטושטש בין קו החוף לקו הביקיני, פולשים אל המרחב העירוני המוכר כשהם לבושים עדיין בלבוש מינימלי, טלאים־טלאים של בגדי ים ומגבות ושמלות שקופות המשמשות כגלימות המסתירות פלחי גוף חשופים. וכך, קוד הלבוש העירוני של תל־אביב זוכה באמצעותם לפרמוט, תוך איבוד הסטטוס קוו הנונשלנטי מיסודו, לטובת אופנת חוף המאפשרת לתושבי העיר הלבנה להתהלך בה כאילו הם בחופשה תמידית".

 

הליברליזם של 1932

 

התערוכה של שמיע, שיש בה הרבה אהבה לעיר הגדולה, מגיעה כמעט מאה שנים אחרי שפקחי העירייה התמודדו עם "המפגע" החדש: מתרחצים בחופי תל־אביב שניצלו את הקרבה בין קו החוף לבתי המגורים הפרוסים בעיר החדשה, כדי לצאת מהבית בבגדי ים ישירות אל רצועת החוף. במודעה שפורסמה ביולי 1932 בחוצות העיר הובהר לתושבים: "מצדדים שונים העירו את תשומת ליבנו על ה'ליברליזם' הזה, שחפצים להכניס לתוכנו, כאילו האיש או האישה הלבושים בגדי רחצה פטורים מכל התחייבות אלמנטרית של אנשי תרבות, לא להופיע ערומים בין הקהל". פקחי העירייה הפכו למשטרת אופנה עירונית, ואכפו את התקנה באמצעות דוחות שהוענקו למתנגדים.

 

המשטור הרשמי נעלם אמנם, אולם המשטור הפנימי עדיין כאן.

 

"אכן. וקרה לי, כמו שקורה לכולנו, שעברה לידי מישהי בביקיני שני מטר מהמקום שבו זה עדיין מקובל, וחלפה בראשי המחשבה 'מה עובר עליה?', ולא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה עד איפה הלבוש המינימלי מהים לגיטימי ומאיזו נקודה כבר לא. אבל בצער מסוים אני יכולה לומר שהתצפיות שלי העלו שרוב האנשים, גברים ונשים כאחד, שנכנסים בביקיני למרחב העירוני שאינו חוף הים הם אלה שלפי התקנון המקובל 'יכולים להרשות לעצמם'. כלומר, הם לרוב צעירים ויפים, אף שעל החוף את רואה גם אנשים רגילים, מבוגרים, מלאים וכו', שמתהלכים בבגד ים. זה הפתיע וביאס אותי, הבנתי שיש כנראה עדיין משטור עצמי, ויש לנו לאן להתקדם בהקשר הזה".

 

ומדוע הבחירה להציג דווקא בבית מלון ולא על החוף עצמו?

 

 

"לו זה היה תלוי בי", אומרת שמניע, "הייתי מציגה את האיורים האלה ברחוב. לשם שייכים הדימויים האלה הרי. ומלון, עבורי, הוא הדבר הקרוב ביותר לרחוב, אלא שבשונה מהרחוב, הוא גם מוגן".

 

 

 

"הייתי מפרקת וילונות"

 

שמיע הגיעה לאיור לאחר שהבינה שתעשיית האופנה היא אחת מהמזהמות ביותר את כדור הארץ. "בבצלאל למדתי בכלל צילום, אבל כבר כילדה אמי לימדה אותי לתפור ולצייר. הייתה מכונת תפירה בבית וכתיכוניסטית כבר תפרתי לעצמי בגדים, הייתי מפרקת וילונות וחולצות ישנות ויוצרת פריטי לבוש, בשביל הכיף. אחרי הלימודים בבצלאל חשבתי שאעשה אמנות לשמה, אבל אחרי שנתיים חזרתי לעצב בגדים ופתחתי חנות".

 

גם כבעלת חנות מקומם של האיורים וההדפסים לא נפקד, בהתחלה איירה על הבדים בטושים מיוחדים, ועם הזמן נעשרה גם באנשי מקצוע ואף הלכה ללמוד הדפס משי. וכמו שלפעמים קורה, הדבר החדש שנכנס לתמונה כבש את ליבה, והבגדים, שעימם יצאה לדרך, נזנחו לטובת הצעד הבא: "בשנים האחרונות אני עוזבת את הטקסטיל לטובת האיור וההדפס עצמו, כנראה מתוך תחושת מיצוי", מסבירה שמיע ומוסיפה.

לתחושת המיצוי ולצורך בריגוש חדש התווספו התובנות באשר לדעיכת עולם האופנה וכן להכרח לצמצם את הפסולת שמייצרות התעשיות המזהמות. "ובמקום להיות מתוסכלת מכמויות אדירות של פסולת בדים שנותרת אחרי שאני תופרת", מסבירה שמיע, "מצאתי את עצמי מציירת על לוח דיגיטלי, ונעים כל כך לעבוד בלי לכלוך, ובטכניקה שלגמרי מזכירה ציור בנייר ועט. הטכנולוגיה הגיעה למקום שבו היא מאפשרת לי לצייר בצורה הכי נוחה, בכל מקום, כשהלוח על הברכיים ואין שום בזבוז. זה נהדר".