חציו הריק

אני נמצאת עכשיו במחנה קיץ ב"יער השחור". אני ישנה באוהל עם ילדה אחת שגם שמה לוטה. בגלל זה נזכרתי בך ואני שולחת את הגלויה הזאת. בצד השני הכפר שלידו אנחנו

מה אמרה וילהלמינה בלאו בשלהי נובמבר?

בבית העירייה של מינכן אמרה: "העניין הוא בזה. חמותי, הגברת ברונהילדה בלאו נפטרה בחודש מרץ והורישה לבעלי חצי בית, ריק מדיירים, בפרידריכשטראסה. לכן עברנו להתגורר במינכן. אלא שעוד אין בו מים". וכשפקיד משרד המים אמר "אני מבין, פראו בלאו", חשבה וילהלמינה בליבה "הוא אומר 'או' פעמיים".

פעם, כשהיתה במחנה קיץ ב"יער השחור" כתבה וילהלמינה:

לוטה היקרה,

אני נמצאת עכשיו במחנה קיץ ב"יער השחור". אני ישנה באוהל עם ילדה אחת שגם שמה לוטה. בגלל זה נזכרתי בך ואני שולחת את הגלויה הזאת. בצד השני הכפר שלידו אנחנו.

ממני,

וילהלמינה.

תחילה ביקשה לכתוב "תמונת הכפר שלידו אנחנו". אחר כך נמלכה בדעתה וכתבה כפי שכתבה. אבל בערב דימתה וילהלמינה לעצמה פתאום שהיא מצויה ליד תמונת הכפר או, לחילופין, שהיא אינה אלא תמונת עצמה שמצויה ליד הכפר. באותם הימים, כשהעבירה מסרק בין שערותיה, נצטלצלה באזנייה המילה immer (תמיד).

בהלמוטשטראסה, בבניין הבנק המאוחד אמרה: "ומתי אוכל למשוך מזומנים מן החשבון?" מאחורי אשנב עובר-ושב ישב פריץ בלומנטהל. "כאשר", אמר פריץ וראה בעיני רוחו בפעם המי יודע כמה עמק של פרחים, "יגיע האישור מן הבנק שבברלין". אחר כך חשב לעצמו שאמירה זאת השמיע בדיוק במידה המתאימה של קירבה וריחוק. "לא היה", חשב, "אפילו פגם קל שבקלים בעוצמת הקול ובהדגשי המילים". וילהלמינה כבר הלכה לדרכה, אבל פריץ בלומנטהל עוד הפך באותו משפט ומין גאווה נזדחלה מבטנו ומילאה את חלל חזהו. "לא כל", חשב, "אחד נתברך ביכולת שכזאת". שוב הופיע עמק של פרחים. אבל זה פינה את מקומו מייד לתמונה אחרת. פריץ גוהר על גופה של וילהלמינה. עיניה עצומות. "כלל", חשב בפליאה, "איני מכיר את הגברת וילהלמינה בלאו. זו הפעם הראשונה שהיא מופיעה בסניף הזה ומבקשת לפתוח חשבון עובר-ושב. החשבון רגיל שברגילים והיא עצמה אינה אלא אשה כבדת גוף בת שלושים ושש או שבע. נפלאות דרכי הגורל". אבל, כשהרהר במחשבה זו נעכרה רוחו מעט. "מוטב", חשב, "היה אילו חשבתי 'נפלאות דרכי הנפש'. מושג הגורל הוא, אם לחשוב בלשון המעטה, מאוד בלתי מדויק בהקשר הזה". "מאידך גיסא", חשב, "אין נוהגים לדבר ב'דרכי הנפש' אלא ב'נפתולי הנפש' או ב'נבכי הנפש'. אבל אם נדייק בעניין הזה נימצא נכשלים בשם התואר או בתואר השם שנספח לאותו ביטוי, שכן 'דרכים' יכול שתהיינה נפלאות אבל ספק אם אפשר לדבר ב'נפתולים' או ב'נבכים' נפלאים".

כשווילהלמינה יצאה מבית הבנק השתדל לפניה רוכל של מיני סידקית שתקנה אצלו משקפי שמש או גרביים. כשהייתה ילדה קטנה כרכה אמה סביב צווארה מפית שעליה רקמה בחוט אדום "וילהלמינה" (ורק בשל כך, ולא בשל עניין אחר, משוך על הסיפור הזה חוט של עצב). מאז חלפו שנים רבות וכבר האצבע הקטנה שברגלה של וילהלמינה נתעקמה. "לאט לאט מסתדר הכול", חשבה וילהלמינה, "הפקיד שבמשרד המים היה אדיב מאוד וגם הפקיד שבבנק". המחשבה הזו אינה מרפה ממנה. "לאט לאט", חשבה בשנית, כמעט בעל כורחה, "מסתדר הכול". "לאט", חשבה בשלישית, "לאט מסתדר הכול".

כשזיגפריד בא לראשונה לביתה של וילהלמינה אמרה אמה: "הריהו כדודי אלפרד". כשנישאו הסבירה: "גם הדוד אלפרד היה רואה חשבונות". "אחת משתיים", אמר דיגפריד (אחר כך נתברר שמשהו בתאי הזרע שלו אינו כשורה), "או שהיה רואה חשבון או שהיה מנהל חשבונות". "מן הסתם", אמרה אמה של וילהלמינה, "היה רק מנהל חשבונות, אלא שברח לפלשתינה עם פסנתרנית יהודייה". כשאמה של וילהלמינה מתה אמר זיגפריד: "אשה כהלכה היתה", אבל וילהלמינה ידעה שחשב בליבו: "עכשיו הצטרפה אל דודה אלפרד" (בשעת משבר נהג זיגפריד לאמור "אין לבכות על חלב שפוך", או "יש להביט לפנים". פעם חשבה וילהלמינה "אל אחורי הוא מביט לפנים"). באביב, כשאמו של זיגפריד מתה, חשבה וילהלמינה: "דרומה, דרומה.." אבל כשבאו לפרידריכשטראסה ראתה שפניו שבמינכן דומות לפניו שבברלין. "נה..." אמר זיגפריד. וילהלמינה הסירה את הצלחות מן השולחן. "מחר", חשבה, "אשאל מן השכנים מעט מים". לפני שעצמה את עיניה נזכרה ששמה של אותה פסנתרנית היה תיאה שטיין.

בבוקר ירד גשם. ראשון יצא זיגפריד. אחר כך יצאה וילהלמינה ובידה סיר ריק. ריח העצים היכה בנחיריה, זיגפריד חזר במרוצה, המטרייה שלוחה לפניו. "פרדון", אמר וחלף על פני וילהלמינה. אבל כשראה שהאשה שבחזית ביתו היא וילהלמינה פנה לאחוריו ואמר: "שכחתי דוקומנט". הוא נכנס לביתו ויצא שנית. כשטרק את הדלת נקשה וילהלמינה על הדלת שבחציו השני של הבית. אשה זקנה פתחה למחצה. "קודם", חשבה וילהלמינה, "מוטב שאומר 'סלחי לי על השעה'". זיגפריד פרש את המטרה ופנה ללכת. "אחר כך", המשיכה וילהלמינה וחשבה, "מוטב שאומר 'שמי וילהלמינה בלאו. בביתי עוד אין מים". "אה", אמרה האשה, "היכנסי בבקשה". כשעמדה וילהלמינה באכסדרה הושיטה האשה את ידה. וילהלמינה העתירה את הסיר לידה השנייה ושלחה את היד שנתרוקנה. ואז, בלא שידעה למה, אמרה "KYRIE ELEISON" ('אלוהים רחם עלינו', פסוק תפילה נוצרי).