במסגרת הליכי הגירושין ופירוק השיתוף שמתנהלים בין בני הזוג ביקשה האישה להצהיר שהיא בעלת חצי מהדירה שרשומה על שמו. בית הדין הרבני האזורי קיים בנושא חמישה דיונים – אלא שכמעט בכל דיון הופיע הרכב חדש, ויצא כי שניים מהדיינים שנתנו לבסוף את פסק הדין שדחה את תביעת האישה, כלל לא נכחו בדיוני ההוכחות ולא שמעו את עדויות הצדדים.
בערעור שהגישה טענה האישה שדייני בית הדין האזורי הפרו את סדרי הדין ופגעו בזכויותיה. בא כוחה ציין שכבר בדיון השלישי הביע התנגדות להמשך הדיון בפני הרכב שונה, אך הדיינים דחו את בקשתו ואמרו כי אין ברירה משום שיש חוסר בדיינים והם יעבירו את המסר לדיינים האחרים.
עורך הדין הוסיף כי הדיינים סירבו לאפשר לו להציג ראיות ועדויות שהיו רלוונטיות כדי להראות "כוונת שיתוף בדירה" (כלומר, שהבעל ראה באישה שותפה מלאה בדירה), ובכך מנעו ממנו להוכיח את התביעה.
ואכן, טיעוני הערעור התקבלו. בפסק דין של הרב אליהו הישריק נכתב כי "סדרי הדיון בנקודה זו של חילופי הרכבים חדשים לבקרים ובשיטה של 'כסאות מוזיקליים', כשאלו נעשו גם כאשר בא כוח המערערת התנגד לכך והעמיד את בית הדין על כך, נעשו שלא כדין. הדיונים בתיק זה – ובעקבותיהם גם פסק הדין שניתן – התנהלו שלא בהתאם לתקנות הדיון ושלא בהתאם להלכה".
הוא ציין כי לא ייתכן שדיינים יתנו פסק דין מבלי ששמעו במו אוזניהם את עדויות הצדדים וחקירותיהם. בנוסף נקבע כי המענה של הדיינים בבית הדין האזורי להתנגדות עורך הדין לא היה ענייני.
על פי פסק הדין בערעור, הטיעון שישנו מחסור בדיינים וההבטחה שהחומר יועבר לדיינים האחרים, אינם מספקים, וודאי שלא מרפאים את הפגם הדיוני וההלכתי שבמתן פסק דין על ידי הרכב שלא מודע לכל התמונה.
הדיין הוסיף כי הוא מקבל גם את הטענה השנייה של המערערת. לדבריו, עיון בפרוטוקולים של הדיונים בעניין כוונת השיתוף העלה כי אכן נמנעה ממנה הזכות הבסיסית להשמיע טענות ולהציג ראיות להוכחת תביעתה.
הרב מיכאל עמוס והרב אברהם שינדלר הצטרפו לדברי הדיין הישריק, ולפיכך פסק הדין של בית הדין האזורי בוטל והדיון הוחזר אליו להכרעה מחודשת בהרכב אחר ואחיד.