טל רמון: "מסוכן לי להיכנס למחשבות של 'מה אם'"

הוא חווה הרבה יותר מדי טרגדיות, אבל הבן של אילן ורונה והאח הצעיר של אסף לא מתבוסס באבל. הוא חולק דירה עם אחיו הנותרים, משקיע את כולו במוזיקה ומקבל באהבה את תפקיד משמר המורשת המשפחתית. ועם כל מה שעבר, מה זה בשבילו גם לצאת מהארון? בראיון חשוף הוא מספר לראשונה על הרגע שהבין שהוא נמשך גם לבנים, על מערכת היחסים הממושכת שניהל עם גבר ועל התמיכה האדירה שנתנה לו אמו לפני שנכנעה לסרטן

לפני כשבועיים הופיע טל רמון בזאפה ועשה את מה שהוא רגיל לעשות במצבים כאלה: חיפש את אמא רונה בקהל. "לפני כל הופעה אני נזכר באמונה הענקית שהייתה לה כלפי היצירה שלי וכמה היא שמחה שמצאתי את המהות שלי ואת הדרך שלי להביע את עצמי'', הוא מספר. "אני חושב עליה במהלך ההופעה ממש. חיפשתי אותה גם עם העיניים. הרגשתי את החוסר שלה, וזה לא פשוט. עדיין כל כך ברור לי שהיא אומרת לי להמשיך, שהיא גאה בדרך שלי ובהתפתחות שלי. ככה אני זוכר אותה, דוחפת אותי קדימה להתמודד עם פחדים ולפתוח את עצמי לעולם, כי הייתי מאוד סגור בתור ילד".

מה זה אומר?

"הייתי בדיכאון לא פשוט. בתיכון הייתה לי תקופה לא פשוטה עם עצמי. הייתי בטיפול פסיכולוגי. היה לי מאוד קשה. הרגשתי שאני סוגר את עצמי בתוך מה שעברתי, שאף אחד לא יכול להבין אותי, שאני בא לבית ספר וכולם מכירים ויודעים מה קרה לי ולמשפחה שלי, אבל שבפועל ילדים בתיכון לא יודעים להתמודד עם זה".

חזרתם לארץ מארצות-הברית אחרי מה שקרה עם אבא.

"כשעלינו לארץ חזרה מארצות-הברית היינו צריכים ללמוד את כל התרבות מחדש ואת השפה, זה יצר פער בתקשורת. היינו מדברים הרבה באנגלית בבית. המעבר לארץ היה לא פשוט. הייתי בן 14 כבר, היה לי עדיין מבטא אמריקאי ומילים שלא הכרתי ולא ידעתי כל כך לתקשר. בכל התקופה הקשה הזאת של ההתבודדות הייתי מנגן, וזה היה זמן חזרות הכי גדול שהיה לי".

לך ולאחיך אסף ז"ל.

"אסף היה בהופעות הראשונות שלי והוא ניגן על גיטרה ממש טוב, היינו עושים ג'מים ביחד".

יש לך מחשבות מה היה קורה אם לא היה קורה מה שקרה?

"כל כך מסוכן לי להיכנס למחשבות של 'מה אם', כשאנחנו חיים עם המציאות של מה שקורה באמת. אבל זה פוגש אותך. נגיד חבר של אסף מגיע, ויש לו ילדים, פתאום אתה קולט כמה זמן עבר וכמה דברים עברו מאז ואיפה הוא היה יכול להיות היום. כל פעם שואלים אותי אם אני הבכור. עדיין קשה לי לענות על השאלה הזאת. פונים אליי ואז ליפתח, ושנינו הרי סנדוויץ'. אני מרגיש עדיין שהוא האח הגדול, ונשאר צעיר".

בניגוד לרוב המוזיקאים בעולם, טל רמון לא רצה להיות מפורסם. או ליתר דיוק, טל רמון לא רצה להיות מפורסם מהסיבות שבגללן התפרסם. אבל ישראל היא מדינת שכול והחיים לוקחים את הטובים ביותר ומשאירים אותנו לריב עם טרולים ברשתות חברתיות. המשפחה של רמון, מוזיקאי מגה-מוכשר ומאוד רגיש, צרובה בדי-אן-איי המקומי בזכות ההישגים שלה, אבל גם בזכות המכות הרבות שהגורל הנחית עליה. אביו, אילן ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל, נהרג בשידור חי בהתפוצצות המעבורת "קולומביה" ב-2003. אחיו הבכור, אסף ז"ל, טייס בחיל האוויר, נהרג בתאונת אימונים כבר לפני עשור. ולפני כשנה, אמו רונה ז"ל, שעל אף הטרגדיות שהכו בה הקדישה את חייה לטובת פעילות חינוכית שזיכתה אותה בפרס ישראל, מתה ממחלת הסרטן.

"המחלה של אמא התפתחה ממש מהר, אנחנו רצנו אחריה וניסינו להיות שם בשבילה כמה שיותר", מספר רמון. "את הזמן שהיה לנו ניסינו להפוך למשמעותי. זה קירב בין כולנו והיינו צוות, אני והאחים והחברות של אמא. בתחילת הדרך היו עוד הזדמנויות לבלות, אז יצאנו לים ועשינו סיבובים ודיברנו".

יש רגע ספציפי שאתה זוכר?

"זוכר הרבה רגעים חשובים, של שיחות במרפסת. שקיעות שראינו בים. ארוחות ערב. טיולים קטנים בארץ. יש הרבה דברים שהיא אמרה לי ונחרתו. היא הייתה השראה לכולם מסביב, איך המשיכה לחייך וליהנות איתנו. החיוך שלה היה האמירה הכי גדולה שלה, זמן האיכות שלנו שהיא קבעה והשיחות שלנו יחד. 

"היא תמיד הייתה אומרת שהמסיבה היא עכשיו. שאנחנו צריכים לנצל את הרגע, כי אנחנו לא יודעים מה יביא מחר ואנחנו צריכים להבין שאם יש עכשיו, הכל כל כך לא מובן מאליו ולא צפוי בחיים האלה, ואנחנו צריכים ליהנות מהרגע הנתון ולהפיק ממנו משהו".

עד כמה הייתם קרובים?

"מאוד, שותפה להכל. הכי קרובים שיש, שיחות הכי אישיות והכי פתוחות, ושיחות לתוך הלילה ובאמת חברות ושיתופיות ורגישות אחד כלפי השני. התחזקנו ביחד. זה הפך להיות עמוד שדרה שיש לנו אחד את השני". 

הוא התחיל לנגן כבר בגיל 13, בזכות קלידים שקיבל מחבר אסטרונאוט של אביו. "זה התחיל מגארת' רייזמן, הוא מאוד מוכר, הייתה לו שהות בתחנת החלל והוא חבר קרוב של המשפחה, בא כל שנה לבקר", הוא מספר. "הוא קנה לי את הקלידים לבר־המצווה, התחלתי לנגן את Imagine של ג'ון לנון ומשם זה התפתח. כשחזרנו לארץ היינו בני 14, הפסנתר של אבא שלי חיכה פה בבית, התחלתי לנגן ומשם להלחין ולהיכנס למוזיקה, ללמוד מסודר. למדתי חצי שנה קלאסי ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה לכתוב".

בגיל 15 כבר כתב שירים. "בעברית וגם באנגלית", הוא מדגיש. "אני מתכנן להוציא משהו באנגלית, ממש בא לי ואולי זה הצעד הבא. לא שיחררתי משהו באנגלית כי הרגשתי שיש אלבומים שצריכים לדבר באותה שפה, אבל יש לי זהות אמריקאית שעדיין קיימת. נראה לי יותר לכיוון אלקטרוני, מוזיקה של ביטים, קצבית".

בינתיים המוזיקה של רמון, 29, עשויה דווקא מהחומרים העצובים של החיים, המרגשים. אביתר בנאי פינת רוברט ווייאט פינת רדיוהד. תשמעו למשל את השיר החדש שלו, "עורב שחור", שכבר מתנגן ברדיו. או תלכו להופעות שלו, נוגות ורגישות (הקרובות הן ב-4.12 בירושלים וב-25.12 בחיפה). לפני זה הוא הוציא אלבום אחד בשם "דמות", שבו שפך על הקלידים את סיפור החיים הבלתי אפשרי שלו.

"השירים החשופים שלי הם מהאלבום הראשון", הוא מסביר. "למשל, 'החתול השחור', שיר שכתבתי אחרי שאחי נהרג, כשהייתי בן 19. השיר מדבר באמת על הפרידה הזאת מאסף, על החדר שנשאר ריק ועל החוסר הענק הזה. זה שיר שכתבתי ממש אחרי השבעה. המילים אומרות: 'מי יבוא לבקר בבית הריק, הנרות ממשיכים לדלוק בקצה הגינה. כתמים שדוהים לא נעלמים כאות מחאה'".

למה מחאה?

"כדי שכל הזמן יזכירו לנו שזה היה, וקרה, ו'הכתמים' הם כתמי שעווה של הנרות ששמו מחוץ לבית שלנו. עד היום יש שם כתמים, של הנרות".

עד כמה ההורים שלך ואחיך עדיין נוכחים בחייך?

"אני מרגיש געגוע יומיומי וכל הזמן חושב עליהם. או שנכון לומר שהם מופיעים כל הזמן במחשבות שלי. אובדן זה משהו שמעצב אותך, אתה חייב להרים את עצמך מחדש. ההתמודדות הזאת עם העצב והגעגוע הפכה אותי לאדם יותר רגיש. מגיל 12 אני מתמודד עם האובדן של אבא שלי וככה זה המשיך. והאובדן הזה מוכר בציבור, על ידי מדינה שלמה".

זה יותר קל או יותר קשה?

"זה יותר מאתגר בעיניי. אתה נדרש גם להכיל את העצב של אחרים. לקבל תנחומים של אחרים שאתה לא מכיר. אבל בסופו של דבר, זה משהו עם משמעות שעושה את ההבדל, נגיד כשאנשים פונים אליך ואומרים שמשהו זז להם בלב".

המסיבה של רמון היא אמנם עכשיו, אבל היא התפתחה בכיוונים מאוד לא צפויים ודרשה ממנו הרבה אדפטציות, ולא רק בצד הטרגי. משהו בו יצא לחפש, בכל תחומי החיים. וכך קרה שאחרי שנים במערכות יחסים עם נשים, רמון התאהב בגבר. "זה משהו שהבנתי כשהתבגרתי טיפה יותר ואיפשרתי לעצמי להתנסות ולפעול", הוא אומר.

כמה זמן הייתם יחד?

"הכרתי את הבחור הזה והיינו כמה שנים ביחד. הוא הבחור הראשון שהייתי במערכת יחסים איתו והוא גרם לי להבין שאני נמשך גם לגברים, שמערכת יחסים עם גבר היא גם רלוונטית עבורי. היא לא הייתה כל כך יציבה, מערכת היחסים הזאת, והיו לנו הרבה פרידות ולא תמיד זה הצליח, אבל למדתי המון על עצמי ונתתי לזה צ'אנס והיום אני מבין".

איך זה התפתח?

"אחרי הצבא הייתה בי סקרנות כלפי המין הגברי, אבל היה לי גם מאוד טוב עם בחורות והייתי במערכות יחסים מאוד עמוקות, לגמרי אמיתיות ומלאות באהבה, מערכות יחסים רציניות וארוכות עם נשים. זה הפתיע הרבה אנשים שפתאום אני יוצא עם גבר, כי למרות שבאמת היה לי טוב איתו הם גם ראו שהיה לי טוב במערכות יחסים קודמות עם נשים. אני מאמין שמשיכה היא באנרגיה של הבן-אדם, באופי ובתקשורת הבין-אישית ובכימיה בין אנשים".

ואחריו?

"לא הייתה לי עוד מערכת יחסים, אבל אני עדיין מוצא את עצמי בשני המגרשים. לא מוותר. אני לא מרגיש שאני צריך להגביל את עצמי או להגדיר את עצמי באופן ברור. פשוט יכול להגיד שהמשיכה קיימת לשני המינים. חשוב לי גם להגיד שאני לא מסתיר ולא הסתרתי - זה משהו שידוע במשפחה שלי. אמא שלי ידעה והאחים שלי ידעו".

באיזה שלב סיפרת להם? איך זה התנהל?

"ברגע שהבנתי שזה אמיתי, ולקח לי זמן להבין, ידעתי שיש לי תהליך של לספר למשפחה ולאנשים שקרובים אליי, לחברים, שאני בזוגיות עם גבר. אמא קיבלה את זה מאוד בהבנה. הדבר הראשון שהיא אמרה זה, 'אתה בטוח?' אני אמרתי שאני הולך לתת לזה צ'אנס ושזה מרגיש לי נכון, ומשם היא פשוט הייתה הכי תומכת. הדבר שהכי היה לה חשוב לומר בסוף השיחה כשסיפרתי לה, היה, 'אבל אני רוצה נכדים, כן? שלא תתבלבל'".

היא דאגה לך גם? או רק שמחה בשבילך?

"היא הייתה במקרה הזה חברה מאוד טובה ופגשה גם את האקס שלי. סיפרתי לאחים שלי עליו יחד עם אמא שלי, אחרי שסיפרתי לה, והם היו ממש מופתעים, אבל כולנו באותה סירה - שזה בסדר, שאפשר להיות גם בסימן שאלה, שזה משהו שטל צריך לברר ולהבין. לאורך הדרך הייתי מאוד פתוח איתם והם היו שם בשבילי. הם גם פגשו אותו".

ולאורך הדרך דיברת עם אמא שלך? התייעצת איתה?

"היא מאוד תמכה בי. הייתי מתייעץ איתה ומדבר איתה. כשדיברתי איתה ממש לקראת הפרידה שלי מבן הזוג, אני והיא קבענו ללכת לעשות מין צעד, ביחד. אני לא יודע אם זו הייתה אמירה ולצאת באמירה, אבל דיברתי איתה על לבוא איתי למצעד הגאווה. ודיברתי איתה על זה שלכל אזרחי מדינת ישראל מגיעה אפשרות להקים משפחה במדינה ושזה משהו שבאמת חשוב לנו, למשפחה, שוויון זכויות. במיוחד במדינה שבה אנשים מרשים לעצמם לדבר על טיפולי המרה ודברים בסגנון הזה".

אתה זוכר את הפעם הראשונה שנמשכת לגבר?

"זה התפתח מאוחר אצלי. הבנתי את זה יחסית מאוחר, אחרי הצבא. היום אני רואה אנשים שמבינים את זה בגיל צעיר ואני לא מבין איך. התחלתי להבין אחרי הצבא שיש משהו שבא לי לבדוק. לא הרגשתי שזה משהו רלוונטי עבורי, הייתה בי מעין סקרנות. נפילת האסימון, אפשר לומר, הייתה כשהרגשתי את הסקרנות כשאותו בחור התחיל איתי ונתתי לזה צ'אנס אמיתי, למשהו עמוק להתפתח. היה חיבור ממש טוב. כל מה שאני רוצה להגיד לגביו הוא שהוא היה ממש שם בשבילי בכל מיני רגעים מאוד חשובים, גם בקריירה, למשל בהופעות, והיה שם בשבילי עם כל הקשיים שעברתי באופן אישי עם ההתמודדות עם המצב בבית, כשאמא חלתה".

איך זה התחיל ביניכם?

"זה היה פשוט מבטים שננעלו והתחלנו לדבר. זה היה הזוי כי זה היה כל כך טבעי. בהתחלה זה לא היה ברור כל כך".

הופתעת מעצמך?

"לא יודע. פשוט הרגשתי שאני צריך לנסות בשביל להבין. מאוד פשוט, אני בן-אדם די פתוח ולא נוטה לפסול דברים מראש ואוהב להתמודד עם פחדים ואוהב אתגרים. כשמשהו מרגש אותי או מפחיד, זה דוחף קדימה. אני מאוד מאמין בלאפשר לעצמך לבדוק ולחוות את החיים ולא למנוע מעצמך שום דבר בגלל שום סיבה, במיוחד לא סיבה חיצונית של אנשים אחרים".

מי שהיית איתו היה גיי או שזו הייתה התנסות ראשונה גם עבורו?

"הוא היה לגמרי גיי. הרבה דברים למדתי דרכו, איך לקבל את עצמי בתוך מערכת יחסים עם גבר. יש בינינו הפרש של כמה שנים. זה נגמר בצורה לא פשוטה ועדיין הפרידה מהדהדת".

איך הרגשת אחרי הפרידה?

"הרגשתי שנתנו צ'אנס אמיתי לזוגיות. אבל לא גרנו ביחד. את המבחן הזה עוד לא עברתי עדיין עם אף אחד".

מה למדת מהקשר הזה?

"להכיר את עצמך בזוגיות עם גבר מספק הרבה תובנות על כמה זה באמת לא כל כך שונה מזוגיות עם אישה. קשר בסופו של דבר נבנה בין שני אנשים, בין אם אישה או גבר".

איך אתה תרגיש אחרי שאנשים יקראו את הכתבה הזאת? תחושת שחרור?

"המסר שלי בכתבה הוא שלא צריך להסתיר, לא צריך להרגיש רע, אלא להפך. אני גם עצמי לא הסתרתי מסביבתי, פשוט לא שיתפתי את התקשורת וכל ההתמודדות והפומביות שלי הייתה תמיד בנושא הסיפור המשפחתי. קשה לי לדעת איך ארגיש בבוקר הכתבה אבל אני מקווה שהיא כן תיתן קצת אור לאנשים שמתמודדים עם קבלה עצמית". 

מה מידת השקיפות שהרשיתם לעצמכם בתור משפחה שכל הזמן מסתכלים עליה ומצפים ממנה למשהו מאוד ישראלי, ציוני, לאומי, נקי?

"ההורים שלי לימדו אותנו להיות הכי טובים שאפשר, לאהוב את עצמנו להיות טובים לאנשים שסובבים אותנו וליהנות מהחיים ומכאן והעכשיו שיש לנו. הבנו כל פעם מחדש, לאורך השנים, כמה אנחנו קרובים ללב של הציבור כאן בארץ. ואיזה חיבוק גדול קיבלנו מאנשים זרים לחלוטין. כן, גם אמא אמרה באיזשהו ראיון שאם היא מסמלת איזו תקווה לאנשים אז היא מוכנה להיות הסמל הזה. אני מרגיש ככה עד היום. 

"המשפט הזה שלה מוביל אותי והחיבור הזה מאוד חשוב לי. אני יכול להרגיש בהופעות כמה אנשים מחוברים לטקסטים וחווים דברים בתוך השירים ואחרי ההופעה יכולים להזדהות איתי מכל מיני כיוונים. אני נחשף לסיפורים מאוד אישיים של אנשים שהמוזיקה שלי מדברת אליהם ומגיעה אליהם. התגובות מאוד מחממות את הלב ומבחינתי זה נותן משמעות ענקית. זה מה שגורם לי להמשיך להוציא את המוזיקה שלי, להמשיך לדבר על דברים שהכי כואבים וחשופים ולעשות את האמנות שלי ולהיות נאמן למי שאני".

הזוגיות הבאה תהיה עם גבר או אישה?

"פתוח להכיר. אני לא בטינדר ולא בשום דבר כזה, מאמין בחיים האמיתיים. יש לא מעט פניות וזה מאוד מחמיא, אבל אני בדרך כלל לא עונה באינטרנט. אני אוהב קשר פייס-טו-פייס". 

איך היו מערכות היחסים שלך עם בנות זוג בעבר?

"היו לי כמה. הייתה מישהי ששברה לי את הלב, מבוגרת ממני במספיק שנים, חמש-עשר שנים הבדל, הערצתי אותה. הייתי מאוהב בה וכתבתי עליה מלא שירים. היינו במערכת יחסים מלאה בתשוקה ואהבה. לא ראיתי בעיניים. זו הייתה אהבה עיוורת משני הצדדים, פשוט כל הזמן אש. זה היה גם חלק מהבעיה שלנו. שהיה שם כל הזמן פאשן גדול וכזו עוצמה ענקית בינינו, וזה גם הוביל לפרידה והרבה שירים. והיום אנחנו עדיין בקשר, היא שמורה לי בלב. אבל אנחנו במקום אחר".

אבהות?

"לא מאמין שבשנים הקרובות, אבל אי-אפשר לדעת".

יוצא, מבלה?

"לברים. זה השינוי שעברתי. מרגיש שהיום אני מנסה יותר ליהנות מהחיים הרבה יותר ולאפשר לעצמי דברים".

חוץ מלהיות מוזיקאי, רמון גם נשאר עם האחריות הכבדה לשמר את המורשת המשפחתית הענפה - המשימה שהייתה עד לאחרונה בידיה של אמו. "אמא שלי עשתה את זה דרך הקרן ופעילות חינוכית, ואנחנו ממשיכים לתמוך בקרן ועושים כל מה שביכולתנו כדי שתתפתח", הוא אומר. "מזמינים אותנו לבתי ספר שנפתחים ולתוכניות חינוכיות של מדעניות וחלל, דברים מאוד מיוחדים".

אין ספק, רונה רמון השאירה נעליים מאוד גדולות למלא, גם בימים שהייתה בשיא מחלתה. "אמא נתנה הרבה כוחות גם לאנשים במהלך המחלה שלה והמשיכה לעשות דברים. היא פתחה את 'בית אסף', שזו מכינה קדם-צבאית לילדים שמגיעים מרקע לא פשוט, והמשיכה בפעילות שלה. היא הייתה בפתיחה של הבית והיא הייתה חלק מהתכנונים של שדה התעופה והתערוכה של היומנים של אבא שלי שנקראת 'חי בחלל'".

גם המדינה מנציחה את פועלו של אביו. רק לאחרונה הקימה שדה תעופה חדש שנקרא על שם אילן רמון סמוך לאילת. "הייתי שם כמה פעמים, גם בהנחת אבן פינה, עם אמא. מה שמדהים זה שהסיפור של אבא נכנס לתוך הדי־אן־איי הישראלי. גאווה מאוד גדולה. חלק מהסיבות שעשיתי את הסרט ששודר לא מזמן ב'קשת', זה שכל שנה שעוברת, אני מבין כמה ילדים לא היו שם ולא חוו את זה בטלוויזיה תוך כדי תהליך ורק שמעו על זה מאיזה מורה או מדריך".

ילדים לומדים על אבא שלך בגן. הם מכירים פחות או יותר אותו ואת נטע ברזילי.

"לכן רציתי לספר את הסיפור לקהל הצעיר, לאלה שלא נחשפו לזה. אחרי האובדן של אמא אני מרגיש שעכשיו יש לי אחריות לדבר עליהם ולהזכיר אותם, להזכיר כמה הם נתנו וכמה מדהימים הם היו. זה עושה רק טוב לאנשים, גורם להתעצמות אצל אנשים. אני אוהב שילדים מרגישים שההורים שלי נתנו להם אופציה שהם יכולים לחלום בגדול".

אפרופו לחלום בגדול, השיר שלך כבר הושמע בחלל.

"לפני כמה שנים הייתה מחווה מאוד גדולה של אסטרונאוט בשם רדני ברזניק. הוא החליט שהוא רוצה לעשות מחווה לצוות של החללית 'קולומביה' והוא שמע את האלבום שלי ואת הקטע האינסטרומנטלי 'ויקטוריה' שכתבתי והלחנתי, והוא ביקש ממני לקחת את האלבום לתחנת החלל ולעשות איזשהו וידיאו לזכרם של הצוות. הוא השמיע את הקטע הזה שלי בחלל וזו הייתה מחווה ענקית. הוא גם צילם את האלבום שלי בחלל וזה היה פשוט לא ייאמן, פסיכי לחלוטין".

בני משפחת רמון הנותרים - טל, יפתח בן ה-26 ואחותם הצעירה נועה, בת 22 - נשארו מלוכדים, גם אחרי, ואולי בגלל, כל האובדן שחוו. לאחר מות אמם, עברו שלושתם לגור יחד בדירה שכורה בנווה צדק בתל-אביב. "לנו זה טבעי, גרנו יחד עם אמא, ואנחנו הכי צמודים שיש. היינו צריכים לעבור למקום חדש מהבית שגרנו בו קודם ביפו", הוא מסביר.

עוזרים אחד לשני?

"בהכל. קרובים. הם יודעים עליי הכל והפוך, פתוחים אחד עם השני, עכשיו יותר מתמיד".

ומה עכשיו? מה בא לך להיות – מגה-כוכב, או מוזיקאי מוערך עם קהל?

"אכפת לי שההופעות יהיו מלאות וחשוב לי ליצור את הקשר עם הקהל ושזה יחזיק את עצמו כלכלית, כי אנחנו יודעים שקשה מאוד להתפרנס ממוזיקה. במיוחד עם המוזיקה שאני עושה. בינתיים אני עובד בדברים שקשורים למוזיקה - לימדתי פסנתר ופיתוח קול ואני עושה סדנאות אמן וסדנאות סגורות לחברות. גם למשפחות שכולות. 

"אני זוכר שעשיתי לעמותה אחת סדנה, שכללה הופעה שבה אני משמיע את השירים שלי ומספר איך הגעתי למוזיקה ואת כל הסיפור שלי, שזה שזור יחד. המשפחה היא באמת מה שהביא אותי למוזיקה וזה מה שמדהים, איך הכל משתלב אחד עם השני. מגיל 12 אבא כתב לי שאני אמשיך לנגן ושיש לי השקפה של אמן, ואמא לאורך כל השנים הייתה בהופעות ובהקלטות. היא הייתה היחצ"נית הכי טובה שלי ואירחה את הקהל כשאני התארגנתי להופעה. זה היה ידוע שאני אתעסק במוזיקה".

לסיום, חייבים לשאול אותך שאלה קצת פחות רצינית. נתנו לך להיכנס לסימולטורים של נאס"א שמדמים חוסר כבידה?

"לא, אבל הזמינו אותנו לא פעם לאימונים של אבא. אלה בריכות ענק במעמקים, כדי לדמות עבודה בתנאים של חלל, את השקט והדחיסות, הדבר הכי קרוב לדמות תחושה בחלל. הם עשו גם אימונים שלוקחים בואינג עטוף בספוגים וכשהוא באוויר מורידים את הקצה של המטוס למטה וזה גורם לכמה שניות של ריחוף וחוסר כבידה. ליווינו אותו לאורך השנים האלה של האימונים. לא הבנו אז שאנחנו מקבלים מתנה, עוד זמן איתו".