היתר הבנייה המקורי קבע כי בבניין יהיו תשע דירות מגורים, אך עוד משנות ה-50 שימשה הדירה שבקומת הקרקע בפועל כשתי חנויות בבעלות נפרדת. בשנות ה-90, כשהבניין נרשם כבית משותף בטאבו, כבר נכתב במפורש כי יש בו שמונה דירות ושתי חנויות.
החנויות הפכו ברבות השנים ליחידות דיור וב-1996 נרכשה אחת מהן על ידי המבקשת, שהייתה בטוחה שמדובר בדירה עצמאית שבסך הכול צריך לשנות את התיאור שלה בוועדה המקומית לתכנון ובנייה מחנות למגורים.
אלא שכשביקשה מהעירייה אישור לצורך עדכון צו רישום הבית המשותף בלשכת רישום המקרקעין, היא נתקלה בסירוב. העירייה הבהירה שאינה מוכנה לעשות זאת משום שבכך היא תכשיר פיצול לא חוקי שנעשה בדירה המקורית. בשנה שעברה פנתה המבקשת לעזרת בית המשפט וטענה שב-2009 קיבלו בעלי היחידה השנייה מהעירייה את האישור המבוקש והצליחו לשנות את צו הרישום בטאבו.
כאמור, השופטת בלכר קיבלה את בקשתה והורתה ללשכת רישום המקרקעין לשנות את רישום צו הבית המשותף גם ללא אישור העירייה. היא ציינה כי לכל אורך ההליך העירייה לא הסבירה מדוע אישרה את השינוי באחת היחידות בזמן שאף היא נוצרה כתוצאה מאותו פיצול לא חוקי.
נקבע כי מכל מקום, ברגע שהעירייה העניקה אישור ליחידה השנייה והכשירה את הפיצול, האישור צריך לחול גם על היחידה של המבקשת. "נדמה כי נשתכחה מן המשיבה החובה לנהוג בשוויון ואף בהגינות, בעניין שני חלקיה של אותה הדירה", נכתב בפסק הדין.
השופטת הוסיפה כי גם הנסיבות מצדיקות להפריד באופן רשמי בין שתי היחידות – שהרי הדירה המקורית פוצלה לפני שנים ללא ידיעת המבקשת, הפיצול קיבל ביטוי בצו הבית המשותף והיחידות משמשות למגורים בהתאם לייעוד התכנוני של הבניין.
אם לא די בכך, התנהלות העירייה מנעה מהמבקשת את האפשרות לתקן את המצב ולקבל היתר לפיצול משום שלאחר רישום היחידה הנוספת היא נותרה עם יחידה של 21.1 מ"ר – שטח קטן מהמינימום הדרוש לדירה לפי תכנית הבנייה באזור.
על כן, השופטת הורתה ללשכת רישום המקרקעין להמשיך לטפל בתיקון צו רישום הבית המשותף כאילו ניתן למבקשת האישור מהעירייה, וחייבה את העירייה בהוצאות משפט של 10,000 שקל.