המקרה התרחש במהלך קיץ 2011, כאשר הנער הגיע בשעות ערב עם חבריו למתחם בית הספר. באותה עת ניצבו במקום פיגומים לצורך עבודות צביעה ושיפוץ. הוא סיפר שהוא וחבריו שיחקו בסקייטבורד ובשלב מסוים הסקייטבורד "הגיע" לדבריו למעלה אל הפיגומים. התובע עלה על הפיגומים בכדי להוריד אותו, ונפל. הוא אושפז למשך שלושה ימים בבית החולים שניידר עם שני שברים ברגל.
הוא ביקש לחייב בפיצויים את עיריית הוד השרון ואת הקבלן שביצע את העבודות. בין היתר נטען בתביעה כי שערי בית הספר נותרו פתוחים ולא ננקטו אמצעי זהירות על מנת להרחיק אנשים מהפיגומים. אם לא די בכך, נטען כי הפיגומים הותקנו באופן רשלני.
מנגד טענו העירייה והקבלן שיש להטיל על הנער את מלוא האשמה לאירוע, שכן הוא בחר לזרוק את הסקייטבורד לעבר הפיגומים ולטפס עליהם. בנוסף, הוכחש כי היה פגם כלשהו בפיגומים, ונטען כי גם אם הייתה גישה למקום, הדבר עדיין אינו מקים אחריות של הנתבעים כלפי התובע שהתנהג באופן מסוכן. העירייה מצדה הגישה הודעת צד שלישי נגד הקבלן, מכוח הסכם שנחתם בין הצדדים.
במשפט העידו הורי התובע וכן חבר שלו. מטעם העירייה העיד מפקח על הבנייה, ומטעם הקבלן העיד אחד מבעלי חברת הבנייה. לאחר בחינת הראיות והעדויות קבעה השופטת אסיף שהעירייה והקבלן התרשלו בכך שלא מנעו את כניסת התובע וחבריו לשטח בית הספר.
זאת, במיוחד לאחר שהתברר כי הנתבעים ידעו שילדים נכנסים לשטח בית הספר ועדיין לא מנעו זאת ולא הציבו במקום שומר. כשהקבלן נשאל אילו פעולות נקט כדי למנוע כניסת ילדים השיב: "מה כבר אני יכול לעשות". כמו כן, השופטת שוכנעה כי אכן היו ליקויים בהתקנת הפיגום וכי הנתבעים היו מודעים לכך.
למרות הפסיקה הפורמלית בדבר התרשלות שני הגורמים, נקבע כי הקבלן ישפה את העירייה בפיצוי לנוכח הסכם בין הצדדים שקובע כי הוא זה שאחראי לסגירת השערים ולהצבת שומר, ולאור העובדה שלא תיקן את הפיגומים אף שקיבל הוראות בעניין מנציג העירייה.
במקביל, השופטת לא התעלמה גם מהתנהגותו המסוכנת של הנער. היא הפנתה לכך שהוא "נזכר" פתאום בחקירתו הנגדית כי הוא זה שזרק את הסקייטבורד על הפיגום, ובכך יצר במו ידיו את הצורך לטפס עליו. לפיכך היא הטילה עליו 60% מהאחריות לתאונה.
את נזקי התובע העריכה השופטת ב-101 אלף שקל, אולם הוא יקבל כאמור רק 40% מהסכום. הקבלן חויב בנוסף לשלם לתובע ולעירייה הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך 7,000 שקל.