תעלומת רון ארד והנקמה האיראנית

33 שנה אחרי נפילת רון ארד בשבי, "רובין", בכיר בקהילת המודיעין, טוען: ישראל טעתה כל השנים, הנווט מעולם לא הגיע לאיראן - וההיעלמות שלו בכלל קשורה לנקמה על חיסול בנו של איש דת, שהיה מקורב מאוד לחומייני. דובר צה"ל: "פועלים כל העת באופן גלוי ובחשאי כדי לנסות ולהשיבו הביתה"

ב־4 ביולי 1982, נסע רכב מרצדס מפואר על הכביש בין דמשק לכיוון ביירות. ארבעת היושבים ברכב חשו נינוחים למדי, והיו שקועים בשיחה ערה. אמנם צה"ל פלש ללבנון כחודש קודם במסגרת מה שכונה אז מבצע שלום הגליל, אבל הדרך שבה בחרו, הכביש מג'וניה, נחשבה לבטוחה יחסית. מה גם שהלוחית שהתנוססה על הפגוש של המרצדס לא הותירה מקום לספק: זה רכב דיפלומטי, ועוד של איראן.

 

לכן, כשהתקרבו למחסום דרכים של הפלנגות הנוצריות, הם היו משוכנעים שהלוחיות והתעודות הדיפלומטיות שלהם יאפשרו להם מעבר מהיר, והמשך נסיעה חלקה בחזרה ליעד שלהם: שגרירות איראן בביירות.

 

אבל זה ממש לא מה שקרה.

 

כשנעצרו במחסום הוצאו הארבעה באיומי מקלעים מהמרצדס, הוכנסו לשני רכבים של הפלנגות, שנסעו משם בחריקת צמיגים. איש פלנגות אחר נכנס למרצדס הנטושה ונסע אחריהם. זו הפעם האחרונה שארבעת הדיפלומטים נראו בחיים: כעבור שבוע, כך לפי עדויות, חוסלו על ידי הפלנגות, וגופותיהם נקברו בחשאי. רק אחרי שנים ארוכות יגלו האיראנים מה קרה להם. עד היום, פרשת ארבעת הדיפלומטים החטופים נחשבת לפצע פתוח באיראן: אין ילד איראני שלא מכיר את שמותיהם, ויום היעלמם מצוין מדי שנה בטקסים ובנאומים מיוחדים.

 

בעת החטיפה במחסום, היה נווט פנטום מצטיין בן 24 כבר עמוק בשירות הקבע שלו. הוא וזוגתו תמי כבר חלמו על העתיד: בית, ילדים, ואיך כשיסיים את השירות ילך ללמוד בטכניון. קראו לו רון ארד. קצת יותר מארבע שנים אחר כך, הם החלו להגשים כמה מהחלומות הללו: בבית חיכתה להם תינוקת, יובל, ורון כבר היה בשנה הראשונה ללימודיו בפקולטה לכימיה בטכניון. ב־16 באוקטובר 1986, במסגרת שירות מילואים מבצעי, הוא טס בשמי צידון, כשבשל תקלת חימוש, הוא והטייס נאלצו לנטוש את הפנטום. הטייס חולץ, רון ארד נפל בשבי.

 

רשמית, ארד מוכר כ"נעדר". אבל דוחות פנימיים של אמ"ן ועדויות שהצטברו מצביעים על כך שהנווט השבוי נפטר כעשור לאחר נפילתו בשבי, ככל הנראה ממחלה. בשלב מסוים אף ביקשו בצה"ל לשנות את הגדרתו למקל"ן (חלל שמקום קבורתו לא נודע), אבל ראש הממשלה באותו זמן, אריאל שרון, התנגד לכך. מאז נפילתו בשבי, כבר 33 שנה, מלווה תעלומת רון ארד את מדינת ישראל. היא חוללה אינספור מבצעים - חטיפת מוסטפא דיראני, מי שהחזיק בארד בתקופה הראשונה, הוא רק אחד מהם - וגם עכשיו, מערכת המודיעין משקיעה מאמצים רבים בפתרונה.

 

אבל יש מי שחושב שהוא יודע מה קרה שם. נכנה אותו כאן "רובין". הוא איש מודיעין בכיר מאוד, שצבר אינספור שעות בתיק “חום הגוף”, הכינוי המודיעיני שניתן לפרשת רון ארד. רובין נחשף לפרטי הפרטים של הפרשה, כולל כאלו שהגיעו מסוכנויות ביון זרות. השבוע חושף '7 ימים' כי לרובין יש גרסה אחרת לגמרי לפתרון תעלומת הנווט השבוי. לדבריו, לא ניתן להבין מה קרה לרון ארד, מבלי להבין את הקשר הישיר בין ההיעלמות שלו - לבין רציחתם של ארבעת החטופים האיראנים מהמרצדס. “המסקנה שלי מכל זה”, אומר רובין, “היא שארד מת, כנראה כנקמה על רצח האיראנים, בסתיו 1989”. ואם רובין צודק, גם רק בחלק מהדברים, הרבה מאוד ממה שהציבור הישראלי ידע על הפרשה הכואבת הזאת - עומד להשתנות לגמרי.

 

 

× × ×

 

 

מחוץ למערכת הביטחון, רק מעטים מכירים את חשיבותה האמיתית של הוור"ש, ועדת ראשי השירותים. זוהי ועדה שבה חברים כל הבוסים של קהילת הביון הישראלית: ראש השב"כ, ראש המוסד, ראש אמ"ן והמזכיר הצבאי של רה"מ, כנציגו של ראש הממשלה. לעיתים מוזמנים בכירים נוספים: מנכ"ל משרד החוץ, מפכ"ל המשטרה ועוד. מסורתית, הפורום מתכנס או במטה המוסד בגלילות או במשרד ראש הממשלה. סוכנים של הרבה מאוד גופי מודיעין בעולם היו שמחים להפוך לזבוב על הקיר בדיונים הללו. כאן נולדו כמה מהמהלכים הדרמטיים ביותר שביצעה ישראל. וגם כמה מהמחדלים הגדולים שלה.

 

רובין נכח בהרבה מאוד מההתכנסויות הללו. באמצע העשור הקודם, כשמאיר דגן היה ראש המוסד ודיסקין ראש השב"כ, כל דיון כזה נפתח במה שרובין מכנה "טקס הנשיקות": בין דגן לדיסקין שררה הערכה עמוקה, גם כאשר - כפי שמיד נראה - השניים היו לגמרי חלוקים בדעותיהם. לפני כל ישיבה, כשדיסקין הגיע, נהג דגן להתרומם לעברו, לאחוז בשתי ידיו בראשו של דיסקין, ודיסקין - הגבוה מדגן - התכופף כדי שדגן ינשקו בקרחת. לאחר מכן, גם דיסקין היה אוחז בראשו של דגן, ומנשקו בחזרה בקרחת שלו. בלי זה, הדיון לא היה יכול להתחיל. "הטקס הזה הפתיע אותי בפעם הראשונה שראיתי אותו", אומר רובין, "אבל ראיתי שכל מי שנמצא בחדר לא מופתע ולא מתרגש, כלומר מכיר ורגיל לזה. חשבתי שהם עשו את זה כסוג של הבעה לחברות הקרובה ביניהם, מן אחווה גברית קצת מאצ'ואיסטית כזו, עם קריצה. וגם היה לי נדמה, שאולי הם עשו את זה כסוג של טיזינג לראש אמ"ן ידלין, שישב שם בחדר, והיה ביחסים פחות טובים עימם".

 

"לא תמיד הסכמנו", אמר לי לימים דגן, מעט לפני שנפטר. "יובל וגם אני אנשים דעתנים שלא מוותרים בקלות, לפעמים הדיונים היו מגיעים גם להרמת קול ולוויכוחים קשים מאוד, אבל כל זה לא הפריע לידידות בינינו ולהמשך שיתוף פעולה מלא ובלתי מתפשר בכל הנושאים. לכבוד ייחשב לי שאני נמנה על חבריו והוא על חבריי".

 

באמצע 2006, מן הסתם אחרי עוד "טקס נשיקות" כזה, העלה דגן לדיון בוור"ש את נושא “חום הגוף” ושורת רעיונות כיצד לפצח את התעלומה. "חשבתי שיש למדינת ישראל מחויבות עצומה, מחויבות שהיא כמעט ללא גבול או קצה, להשיב הביתה את מי שיצא להילחם בשמה ולמענה", יסביר לי דגן. "גם כי זה הדבר המוסרי והנכון וגם כי הוא מקרין פנימה, על האנשים שלך, אלה שיוצאים היום וייצאו מחר, שיידעו שלא נפקיר אותם. העובדה שאת רון ארד אפשר היה לשחרר תמורת מחיר פעוט, ומדינת ישראל התעקשה והחמיצה את ההזדמנות, היא רק נימוק נוסף מדוע צריך היה לעשות הכל, כדי להבין מה קרה שם".

 

דגן הציג בפני הוור"ש תוכנית שנשמעה לחלק ממשתתפי הישיבה כלא פחות מהזויה (היו שכינו אותה בכלל “מטורפת”), כיצד יגיע המוסד ללוע הארי של המודיעין האיראני וחיזבאללה, ויביא משם את המידע שחסר כדי לפתור את תעלומת רון ארד. דגן ביקש לדעת, אחת ולתמיד, מה קרה לארד מאז נעלם מהמקום שבו ידוע בוודאות כי הוחזק לאחרונה, בכפר נבי־שית בלבנון. בכך ביקש דגן להביא לסיומו את מה שהגדיר איש מוסד בכיר כ"מסע החיפוש הגדול ביותר שמנהלת מדינת ישראל".

 

בפני הנוכחים בחדר הוצג הדוח של אמ"ן, שריכז מה שהיה ידוע לישראל עד אותה נקודה: לאחר שנטש את מטוסו, ארד הוחזק בשבי על ידי ארגון אמל. הנווט השבוי היה באחריותו של בכיר אמל מוסטפא דיראני, והוחזק בבית משפחת שוכור בכפר נבי־שית. בשלב מסוים, נלקח ארד על ידי אנשי כוח אל־קודס של משמרות המהפכה, והועבר לאיראן. שם הוחזק בשבי לאורך כמה שנים. אחר כך הושב ללבנון, ושם, כך נטען בדוח, נפטר ממחלה, כנראה ב־1995 או 1996. עד כאן ההערכה הרשמית של אמ”ן.

 

למרות הדוח הזה, את דגן הטרידה העובדה שלא הייתה ברשותו שום "ידיעת זהב" שמצביעה על פתרון תעלומת רון ארד. לכן, הציע את התוכנית שלו להבאת המידע. ראש השב”כ דיסקין היה לא פחות מחויב מדגן לפתרון התעלומה, אבל כאשר חברו ל"טקס הנשיקות" לקרחות הציג את תוכניתו, הוא התנגד נחרצות. מהר מאוד הטונים בין השניים עלו. הסיבה לוויכוח הייתה שלכל אחד מהאנשים הדעתנים הללו הייתה הערכה מודיעינית שונה: דגן חשב שרון ארד אכן הוחזק שנים ארוכות בשבי באיראן, כפי שטען הדוח של אמ"ן, וזהו הכיוון שיש לחפש את פתרון התעלומה. דיסקין גרס כי כל הסיפור של השבי באיראן היה "רעש מודיעיני", וארד מעולם לא עזב את לבנון.

 

בסופו של דבר, דגן ניצח, והמבצע שיזם יצא לפועל. בחלק משלביו, נדרשה עזרה גם של השב"כ. דיסקין לא היסס, והבטיח לדגן שלמרות שהוא מאמין כי המבצע יסתיים בלא כלום - ברגע שהוחלט לצאת לדרך - השב"כ יסייע בכל דרך. "הבטחה של יובל יותר טובה מכל צ'ק בנקאי", יאמר לי דגן. "אתה יודע שיש על מי לסמוך". הפעולה שיזם דגן יצאה לדרך, ומבחינה מבצעית אף די הצליחה. אבל גם היא לא הצליחה לפתור את התעלומה. רובין, שליווה את כל התהליכים הללו מקרוב, טוען שהוא גם יודע למה: דיסקין צדק. ארד לא עזב מעולם את לבנון.

 

 

× × ×

 

 

רובין לקח את פרשת “חום הגוף” כפרויקט אישי, וחלק גדול מהחקירה המקיפה שביצע היה בזמנו הפרטי. המסקנה שלו היא שההיעלמות של רון ארד והפתרון לתעלומה מצויים במקום אחר לגמרי - ושהכל מתחיל ונגמר בנקמה איראנית בשל אירוע חטיפת ארבעת הדיפלומטים. איך? בשביל להבין את זה, צריך לעשות היכרות כללית עם שניים מהחטופים מהמרצדס.

 

הראשון, אחמד מוטווסליאן, היה בעת מינויו לדיפלומט קצין בדרגת תת־אלוף, ונחשב לגיבור לאומי. החטיבה שעליה פיקד שיחררה במלחמת איראן־עיראק את העיר חורמשהר, מהלך שנתפס באיראן כנקודת מפנה במלחמה, שעד אז אופיינה בעיקר בניצחונות עיראקיים. גבורתו ותעוזתו של הקצין הוללו בכל רחבי הרפובליקה האיסלאמית, וחומייני החליט למנות אותו לתפקיד הנספח הצבאי בשגרירות איראן בביירות. המשימה העיקרית שלו: להפיץ את המהפכה החומייניסטית בארץ הארזים.

 

הדיפלומט השני, שמונה לראש הסגל בשגרירות, היה סייד מוחסיין מוסאווי. השם "סייד" כבר מרמז על חשיבותו: השם הזה מוצמד רק למי ששורשי משפחתו הולכים לאחור עד לנביא מוחמד, אות של כבוד באיסלאם השיעי. מוסאווי הגיע מאחת המשפחות המכובדות בעולם הדת האיראני. אביו היה איש דת שהגיע למעמד אחד מתחת לאייתוללה, וכיהן כנציגו של חומייני במערכת האוניברסיטאות האיראנית. הבן עצמו, כך נטען, היה מעורב במאבק נגד השאה - קודמו של חומייני - והיה אחד מאנשי ה"גרעין הקשה" שהצטרפו לחומייני עוד בגלותו בצרפת.

 

ההגדרה של מוסאווי, עליה מקפידים גם היום בני משפחתו, הייתה של "דיפלומט" ועובד משרד החוץ האיראני, אבל גורמי מודיעין ישראליים וזרים עימם שוחחנו בשבועות האחרונים אומרים כי מדובר בכיסוי: מוסאווי היה למעשה ראש הנציגות הראשון של משמרות המהפכה בלבנון, אחראי על הקמת היחידות החשאיות של התנועה החדשה. זו התנועה שתכף חומייני יקרא לה 'מפלגת האל', או בשמה הערבי - חיזבאללה.

 

עוד ישבו במרצדס כאזם אח'וואן, שהוגדר כצלם סוכנות הידיעות האיראנית IRNA, ועד היום לא ברור אם היה כזה, ואם כן - מדוע הצטרף לנסיעה; ותקי רסתגאר, נהג השגרירות.

 

מה קרה שם אחרי שהארבעה נעצרו על ידי כוחות הפלנגות? מי ששפך מעט אור על כך היה איש הפלנגות רוברט חתאם. בתפקידו הרשמי חתאם היה ראש צוות שומרי הראש של המנהיג הצבאי של הפלנגות, אלי חובייקה. בפועל, הוא היה המענה הרשמי והמחסל הראשי של הארגון. לפני כמה שנים, חתאם הסכים לבקשתי להתראיין. לדבריו, מפקד המחסום, שכונה "קפטן", התקשר ל'קרנטינה' - המפקדה של הפלנגות באזור - ושאל מה לעשות עם האיראנים. התשובה הייתה: "תביאו אותם לכאן". אגב, בניין הקרנטינה במקור היה בית מטבחים של בקר בדרום לבנון, אבל מכיוון שהפלנגות חיסלו שם כל כך הרבה אנשים, השם נותר כשהיה. "הם (הדיפלומטים) הוכנסו לשתי מכוניות נפרדות", סיפר לי חתאם. "הקפטן נסע איתם, עם עוד שלושה שומרים, והם כל הזמן צעקו ומחו, כך דווח לנו במפקדה, שאסור לעצור אותם כי יש להם חסינות דיפלומטית. כאילו שזה היה אכפת למישהו שלארבעת בני הזונות האלה יש חסינות. יחד עם הדיפלומטים הביאו גם את מכונית המרצדס שלהם. כשהם הגיעו לקרנטינה, חובייקה הרים כמה טלפונים והזעיק למקום אנשי מודיעין וחוקרים. התחילו לחקור אותם".

 

ארבעת האיראנים עברו עינויים מהגיהינום. "היו הרבה מאוד שיטות", סיפר חתאם בלי למצמץ. "חשמל, מכות, תלייה על חבל. בדרך כלל את הנחקרים היו הורגים אחר כך, אבל לפעמים הם היו גם מתים תוך כדי החקירות. מה לעשות, לא היה לנו ניסיון מספיק בחקירות. לא ידענו כמה לחץ צריך להפעיל כדי לקבל את המידע, ובכל זאת שיישאר בחיים. אז לפעמים עשינו טעויות. אם דיבר, טוב. אם לא וקרתה טעות, שילך להזדיין".

 

חתאם סיפר כי החקירות בקרנטינה ערכו כשבוע. "מיד בהתחלה התגלה שאחד מהם (מהדיפלומטים - ר"ב) מדבר ערבית. אני לא יודע למה, אבל אותו הרגו מיד. ירו לו בראש. אחד החוקרים לקח לעצמו את המרצדס שלהם, והתחיל לנסוע איתה בעיר. אחרי שבוע חובייקה קרא לו למשרד ואמר לו להחזיר מיד את המכונית לקרנטינה, כי האיראנים התחילו לחפש את האנשים שלהם".

 

חובייקה הורה לסוחר סורי שעבד עימו לקחת את המכונית ולנטוש אותה בלילה בטריפולי, כדי להטעות את המחפשים. אגב, הסורים גילו זמן קצר אחר כך את בגידתו של הסוחר, והוא הוצא להורג. לדברי חתאם, לאחר שבוע, גם שאר שלושת הדיפלומטים הוצאו להורג והושלכו לבורות סיד. "הסיד בבורות", הסביר לי חתאם את רזי המקצוע, "מאַכּל את הבשר ואפילו את העצמות. אחרי משהו בין עשרה ל־15 ימים לא נשאר כמעט כלום מהגופה, רק העצמות הגדולות ולפעמים חלקים מהגולגולת. זהו, כל השאר נאכל".

 

 

× × ×

 

 

בלבנון הפרועה והמדממת של תחילת מלחמת לבנון הראשונה לא חסרו חיסולים, הוצאות להורג, רציחות ומעשי טבח. עוד ארבעה איראנים בבורות הסיד לא היו משנים הרבה, אלמלא שניים מהם - מוטווסליאן ובעיקר מוסאווי - היו קשורים לצמרת האיראנית. כאשר אביו של מוסאווי, איש הדת הבכיר, שמע על היעלמות בנו, הוא הקים קול צעקה שהידהדה עד ללשכת חומייני. "אחרי כחודש", שיחזר חתאם, "פתאום קיבל אחד האנשים שלי הוראה בשמו של חובייקה, לנקות מהר את כל הבורות, כי האיראנים מחפשים את האנשים שלהם. שני נהגי משאיות של הפלנגות היו צריכים לנסוע ארבע פעמים הלוך ושוב כדי לרוקן את התוכן של הבורות, הסיד עם השאריות של הגופות. הם לקחו את המשאיות להר בצפון, ושם שפכו את התוכן שלהן לתוך ואדי תלול, שמאז אנחנו מכנים 'ואדי הגולגולות'".

 

מאמצי ההסתרה של הפלנגות הוכיחו את עצמם, והאיראנים נותרו באפלה. כאשר לא הצליחו למצוא את הדיפלומטים, עלה אצל האיראנים החשד שהתשובה כלל לא נמצאת בחיפושים שלהם בלבנון, אלא במקום אחר לגמרי - בישראל.

 

הייתה להם סיבה טובה לחשוד בכך. לא אחת דווח שהפלנגות חטפו לבנונים ופלסטינים - בעיקר אנשי אש"ף - והעבירו אותם לחקירה במתקני חקירות תת־קרקעיים בישראל. אבל בכל הנוגע לארבעת הדיפלומטים האיראנים - ישראל הכחישה נמרצות שהם כלואים בשטחה.

 

אלא שהאיראנים לא הרפו ופירסמו ברעש גדול את הפרשה. קרובי המשפחה של הדיפלומטים הנעדרים כינסו מסיבות עיתונאים, ערכו שלוש "ועידות הזדהות", ואף נסעו לביירות במה שהוצג כמסעות חיפוש פרטיים אך היו בעצם תעמולה ממשלתית איראנית רשמית. ישראל טענה שוב ושוב כי אין לה כל קשר להיעלמם, אך האיראנים המשיכו להתעקש כי ארבעת האיראנים "נמקים בבתי הכלא הישראליים".

 

לתוך הסיטואציה הזאת, נקלע הנווט רון ארד, אחרי שנאלץ לנטוש את המטוס, וכוח החילוץ שנשלח לאסוף אותו לא הצליח לחבור אליו.

 

 

× × ×

 

 

בתחילה, כאמור, הוחזק ארד על ידי ארגון אמל, ובאופן ספציפי על ידי קצין הביטחון של הארגון, מוסטפא דיראני. לאחר שדיראני נחטף לישראל, הוא סיפר בחקירותיו כי איראן הפעילה עליו לחצים כבדים למסור לידיה את רון ארד. לפי רובין, הייתה ללחצים הללו סיבה כפולה: האיראנים היו משוכנעים שלארד, כנווט בחיל האוויר, יש מידע מודיעיני רב־ערך; וגם כדי שיהווה "קלף מיקוח" לשחרור ארבעת הדיפלומטים החטופים.

 

אז מה קרה לארד בנבי־שית? בגרסתו הראשונית סיפר דיראני כי ב־4 במאי 1988 ארד היה כלוא בבית השייך לארגונו, בית משפחת שוכור, בכפר. דיראני לא היה בבית. באותו יום הייתה פעולת צה"ל במיידון השכנה. השומרים סברו כי מדובר בפשיטת קומנדו ישראלית עליהם, ברחו מהבית והשאירו את רון ארד הכלוא לבדו בבית הנעול. כששבו, הוא לא היה שם.

 

אחר כך מסר דיראני עוד שלל גרסאות, עבר עליהן בדיקת פוליגרף, שיקר וחזר בו, ושוב חזר בו. במודיעין הישראלי התגבשה ההנחה שדיראני פנה לגורמים איראניים בלבנון, וביקש מהם "להפקיד" אצלם למשמרת את רון ארד, או נכנע ללחץ של גורמים כאלה, שדרשו ממנו את רון ארד תמורת כסף והגנה. רובין טוען כי המטרה של האיראנים הייתה להתחיל לנהל מו"מ עם ישראל, כדי לקבל בחזרה את הדיפלומטים. עד היום לא ברור האם האיראנים אספו את ארד במקרה באותו יום שבו התחוללה הפעולה במיידון, או שעקבו אחרי הבית, ראו שהשומרים נמלטו ‑ וניצלו את ההזדמנות לקחת את ארד.

 

דבר אחד כן מוסכם: היום ההוא בנבי־שית הוא נקודת הזמן האחרונה שבה ידוע בבירור היכן היה רון ארד וכי היה אז בחיים. רובין מוסיף פרט דרמטי: לדבריו יש עדויות שהגורמים האיראניים שלקחו את ארד היו קשורים למשפחתו של החטוף מוסאווי.

 

במשך תקופה של כשנה - ממאי 1988 עד מאי 1989 - רמזו האיראנים בשיחות עם מתווכים בינלאומיים שונים, כי הם מוכנים לבדוק אפשרות לעסקאות שונות שבהן ישולב גם רון ארד. את המגעים החשובים ביותר ניהל עורך הדין ג'אנדומניקו פיקו, שליחו של מזכ"ל האו"ם. פיקו הקדיש חודשים ארוכים למאמץ לפתור את פרשת הנעדרים והתכוון לפתוח במהלך כללי, שיכלול שחרור מאות מאנשי חיזבאללה ואמל הכלואים בישראל, בתמורה לשחרור בני הערובה המערביים ושחרור הנעדרים הישראלים, או לפחות השגת מידע ודאי על גורלם.

 

במקביל מערכת המודיעין האיראנית פתחה בחקירה מקיפה משלה על אודות ארבעת הדיפלומטים הנעדרים. רובין אומר כי שליחים איראנים החלו לתשאל אנשים בלבנון, שהייתה להם נגיעה למה שהתרחש בקרנטינה ביולי 1982. גורם מודיעיני אחר עימו שוחחתי בשבוע שעבר אמר כי לפי דיווחים, במהלך המחצית השנייה של 1989 קיבלו האיראנים חומר מוצק ממנו עלה חד־משמעית כי הם טעו: ישראל אינה מחזיקה בארבעת הדיפלומטים הנעדרים - והם אכן נרצחו בלבנון.

 

לפתע, המדיניות האיראנית לגבי רון ארד השתנתה ב־180 מעלות: טהרן עשתה הכל כדי לנתק מגע מעניין רון ארד. המתווך פיקו קיבל מסר חד־משמעי מנשיא איראן כי ארצו לא יכולה לסייע עוד בעניין. עוד אינדיקציה הגיעה מאוחר יותר מתוככי חדר החקירות של יחידה 504, שם נחקר מוסטפא דיראני. כשלחץ החקירה הוקל מעט ולדיראני הותר לשהות בחצר, החוקרים שמו לב כי הוא מחביא משהו מתחת לאחת האבנים. התברר כי מדובר בפתקים ("אשגרים" בשפה המודיעינית) שהוא שולח לשייח' עבד אל־כרים עוביד, שנחטף מביתו בלבנון ב־1989. דיראני ראה בעבד סמכות דתית חשובה. דיראני התייחס באחד מה"אשגרים" לניסיון שלו להחזיר את ארד לידי כוחותיו בלבנון. "העברתי את העניין ותצלום של המכתב לשגריר הכבוד (של איראן) בדמשק", כתב דיראני ב”אשגר". "אך הפעם הוא התחמק". במילים אחרות, האיראנים, שלקחו את ארד מדיראני, לא רצו, ואולי לא יכלו, להחזיר אותו.

 

בגלל הניתוק האיראני סיים פיקו את שליחותו בלי להביא לפתרון עניין רון ארד. "שמע, רון ארד זה הסיפור העצוב של חיי, עצוב מאוד", אמר לי פיקו בעבר. "אם יש דבר אחד שעליו אני מצטער מעומק ליבי, הרי הוא זה שלא הצלחתי להשלים את העסקה ההיא".

 

רובין סבור כי יש סיבה ברורה מדוע העסקה ההיא לא הושלמה: "הרי כל הסיפור לא עושה שכל, זולת הסבר אחד. מה בעצם קרה פה? בהתחלה, האיראנים היו סופר־להוטים להעביר אליהם את רון ארד כשלפחות אחת הסיבות, אם לא ה־סיבה, שבגללה הם עושים את המאמץ, היא להשתמש בנווט הישראלי כדי לקבל בחזרה את ארבעת הנעדרים שלהם, שאז חשדו ברצינות כי נמצאים בישראל. ואז, פתאום, אף אחד לא רוצה לגעת בנושא הזה. וכל זה קורה במקביל לסיום התחקיר האיראני, שבו הם מגיעים למסקנה כי הנעדרים שלהם כנראה מתים.

 

"המסקנה שלי מכל זה היא, כאמור, שארד מת, כנראה כנקמה על רצח האיראנים. זה ככל הנראה קרה בסתיו 1989, בהוראת או השפעת משפחת מוסאווי. הייחוס של המשפחה הוא גם זה שמגן עליהם עד היום. הם untouchables, אף אחד באיראן לא יכול להתקרב אליהם. עובדה: אנחנו יודעים מי החזיק ברון ארד עד מאי 1988, אבל עד היום לא הצלחנו לברר מיהם האיראנים - מה שמם או תפקידם - שלקחו אותו מידי משפחת שוכור באותו יום".

 

יובל דיסקין, כאמור קרוב בדעתו לזו של רובין, בדיונים שונים אמר כי הוא סבור שכל הידיעות והניתוחים, על פיהם הגיע רון ארד לאיראן בשלב כלשהו - אינם נכונים ומבוססים על מידע שגוי. בשונה מרובין, דיסקין לא קושר בין תעלומת רון ארד לחטיפת ארבעת הדיפלומטים. לדעתו, רון ארד כלל לא הגיע לידיים של משמרות המהפכה, ואת הפתרון יש לחפש בסביבה הלבנונית שבה נראה בפעם האחרונה, כלומר בכפר נבי־שית. דיסקין העלה סברה כי לבנונים שנפגעו בפשיטת הקומנדו על מיידון, הם שהעלימו אותו מהכפר.

 

בישראל המשיכו לנסות לחתור לעסקאות שונות מול האיראנים, בתמורה לרון ארד. אבל מהנקודה שהתברר לאיראנים שהדיפלומטים נרצחו על ידי הפלנגות ‑ טהרן התבצרה בשתיקה. עד היום. רובין מאמין שאם התיאוריה שלו נכונה ‑ יש לאיראנים סיבה טובה מאוד להמשיך ולשתוק.

 

• דובר צה"ל מסר בתגובה: "צה”ל פועל כל העת באופן גלוי ובחשאי כדי לנסות ולהשיבו הביתה, זאת לצד מאמץ מתמשך להשבת יתר הנעדרים. לצה”ל ולמדינת ישראל מחויבות עמוקה לבניה הנעדרים, ועל כן נמשיך לממש מחויבות זו".