"בעולם החרדי קיימים רק שני צבעים - שחור ולבן"

יהושע בלאיש היה רק בן שלוש כשהוריו, שוער הכדורגל יצחק בלאיש ומעצבת האופנה רינה בלאיש, חזרו בתשובה. לפני שבע שנים יהושע הפך לשון, ומאז הוא דוגמן בינלאומי עם רבע מיליון עוקבים באינסטגרם, שמגיש תוכניות אוכל וטיולים ומארגן מסיבות, אבל נותרו לו שתי משאלות: להצליח גם בישראל ‑ ושאמא תהיה גאה בו

יהושע, בנו הבכור של יצחק בלאיש, השוער האגדי של שמשון תל־אביב, הגיע לעולם כנסיך. אמו רינה, מעצבת אופנה, חוותה עשר שנות עקרות שכללו ארבע הפלות וטיפולים לא קלים. "ראו בי נס", הוא פותח את המזוודה הגדולה שהביא עימו ושולף ממנה אלבומים. "בברית השכיבו אותי על מגש של זהב, הלבישו אותי במותגים, פחדו עליי, עטפו אותי בצמר גפן, ספגתי אהבה מטורפת", הוא נועץ מבט בתינוק זהוב השיער הנשקף מהתצלומים.

 

לפני שבע שנים, בגיל 21, יהושע הפך לשון, ומאז הוא דוגמן בינלאומי שמוקפץ במטוס פרטי לשבוע האופנה במילאנו, על הדרך מצלם קמפיין בברצלונה, מוסיף תמונות לאינסטגרם שלו המונה רבע מיליון עוקבים וחוזר לתל־אביב. רק בישראל איש לא מציע לו חוזה ולא מזמין אותו לדגמן, אך הוא לא מתייאש. "הוריי ויתרו על עצמם למען הדת והאמונה ונשבעתי לעצמי שלא אהיה כמותם", הוא אומר. "אני ארדוף אחרי החלום שלי ‑ להיות דוגמן מוביל בישראל ‑ עד שהוא יתגשם".

 

מעבר לים אתה בעננים וכאן אתה על הפנים?

 

"לא מדויק", הוא מחייך. "אני מגיש תוכניות אוכל וטיולים בערוץ החיים הטובים, וההכנסה הקבועה שלי היא מארגון מסיבות אופנה, אבל החלום בוער בתוכי ולא מרפה".

 

למה כל כך חשוב לך לדגמן?

 

"זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני אוהב ומעבר לזה ‑ אני חולם שאמא שלי תסתובב ברחוב כמו טווסה ותגיד לכולם, 'שון הדוגמן הוא הבן שלי'. עד שאמא שלי תתחיל להתגאות בי אני לא אירגע".

 

ואתה משוכנע שנכון לעכשיו אמא שלך לא גאה בך?

 

"אמא שלי היא הלב שלי, אנחנו אוהבים ומחוברים, אבל הוריי לא יכולים להתגאות בי. מבחינתם, כבר הייתי אמור להיות נשוי עם ארבעה ילדים. הם עשו הכל כדי שאשאר חרדי".

 

אלוהים מקשיב

 

לעולם החרדי הוכנס יהושע כשהיה בן שלוש. "דוד שלי חזר בתשובה, הזמין את אמא לסמינר 'ערכים', אמא הלכה ונשבתה ואבא, שהיה אז בשיא התהילה, הלך שבי אחריה", הוא מספר. "תוך חודשים ספורים הם שינו את אורח חייהם וביום בהיר אחד העבירו אותי לגן חרדי. אני לא זוכר ששאלתי למה אבא התחיל לחבוש כיפה, למה לאמא יש מטפחת, הייתי קטן. אבל אני זוכר שהיה לי עצוב מאוד להיפרד מהחברים שלי, ובמיוחד מהחברה שלי, רעות יפת התואר, וללכת לגן של בנים בלבד. הבגדים הצבעוניים שהיו לי נעלמו מהארון, ואמא הביאה לי סנדוויצ'ים מהבית כי סירבתי לטעום מהאוכל של הגן. בכיתה א', כשסוף־סוף שאלתי למה, ענו לי שכך הוחלט".

 

בעולם החרדי, שבו התחנך עד גיל 23, הוא הוגדר כעוף מוזר. "נקרעתי בין העולם החילוני לחרדי. מי שנולד בבני־ברק ומעולם לא יצא ממנה לא מכיר חיים אחרים, ואילו אני לא הפסקתי להתגעגע לחיים הקודמים. בהפסקות, במקום לשחק עם כולם, טיפסתי במדרגות החירום לגג וממנו השקפתי על תל־אביב שנגזלה ממני. לא יכולתי לשתף אף אחד במה שעובר עליי, בטח שלא את אמא. ידעתי שאם אחזור בשאלה הלב שלה יישבר".

 

כעסת על הוריך שכפו עליך להתחרד?

 

"לא, מפני שחונכתי להאמין שאין מצווה חשובה מ'כבד את אביך ואת אמך'. בנוסף, ראיתי איזה מחיר הם משלמים על אמונתם. אבא, שכונה 'השוער המתאבד', ויתר על הכדורגל ועבר לעבוד בעירייה כנהג משאית של מחלקת התברואה. כן, אוטו זבל. גם זה היה מחזה שהתקשיתי לעכל. אמא פרשה מעסקי האופנה. אחי דניאל, שנולד שנתיים אחריי, סבל פחות ממני מפני שהמהפך נכפה עליו כשהיה רק בן שנה. הרגשתי שאני מוותר על הילדות שלי. לא למדתי מתמטיקה ואנגלית, רק תורה וגמרא, לא היו בגרויות ולא ראיתי שום עתיד".

 

לבורא עולם התחברת?

 

"כן. אני מאוד מאמין באלוהים, הוא הקשיב לי ברגעים הכי קשים".

 

גם מבחינה חברתית הוא הרגיש כמו דג ביבשה. "תמיד חיפשתי הזדמנויות להסתגר באיזושהי פינה, והתלמידים פירשו את ההתנהגות שלי כהתנשאות וקראו לי 'סנוב'. חלמתי להתאהב, אני סטרייט, אבל ידעתי שצפוי לי מסלול של שידוך. בגיל 20, מקסימום 21, אתה אמור להקים בית בישראל. כשראיתי חיילים במדים קינאתי בהם, רציתי לשרת, אבל אמרו לי שאשרת את המדינה בלימוד תורה. הרגשתי שאני מת. מגג הישיבה ראיתי את השלטים של נתיבי איילון, פוסטרים ענקיים של דין מירושניקוב ומייקל לואיס ואמרתי, 'פאק, גם אני רוצה', אבל איך? אני תלמיד ישיבה עם מכנסיים שחורים וחולצה לבנה".

 

בגיל 16 הוא התחיל לנהל חיים כפולים. "בהפסקת הצהריים של הישיבה, משתיים עד ארבע, קפצתי לסבתא, בחצר שלה גידלתי תוכים וארנבים, עשיתי לי ספארי משלי, וכשטיפלתי בבעלי החיים פתחתי רדיו והקשבתי למוזיקה החילונית. פתאום שמעתי פרסומת לסוכנות דוגמנים, וכשהיא שודרה בפעם השישית רשמתי את מספר הטלפון של הסוכנות. באתי להורים, סיפרתי שאני רוצה לקבוע פגישה, והם צחקו. מה הקשר בין בחור ישיבה לדוגמן? לא ויתרתי, קבעתי פגישה, ובהפסקת הצהריים נסעתי לתחנה המרכזית בשושו, ההורים לא ידעו. הבחורה שישבה שם הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר ואמרה, 'אם אתה רוצה להיות דוגמן, שלם 6,000 שקל על בוק'. הבנתי שזו מסחטת כסף, התאכזבתי נורא, אבל הזלזול רק הגביר בי את הרעב. החלטתי לעשות בוק. הלכתי לחנות בשכונת התקווה, קניתי מדמי הכיס ג'ינס, גופייה ושרשרת, חבשתי כובע במקום כיפה וחבר צילם אותי. לא היו לי מחשב או סלולרי, אז נכנסתי לחנויות מחשבים, פתחתי דף בפייסבוק והעליתי את התמונות. חיכיתי שמישהו יגלה אותי".

 

 

כשסוף־סוף הוזמן לאודישן, הוא הרגיש כמו הברווזון המכוער שחייב להתחפש כדי להיראות כמו דוגמן. "קניתי עדשות ירוקות, מרחתי ג'ל, התאפרתי בצורה מוגזמת ואכלתי כאפה. נראיתי כמו קריקטורה והתגובה הייתה בהתאם. נעלבתי נורא, אמרתי לעצמי, 'אין לך את זה, תישאר בסביבה החרדית', וקול פנימי ענה לי, 'לא, אל תוותר, אתה לא כזה מכוער'. אחרי חצי שנה פנה אליי צלם מקצועי שהציע לי בוק בחינם ונסעתי אליו בהפסקת הצהריים, עם חבר מהישיבה. באוטובוס החלפתי את החולצה הלבנה בגופייה. כשהגענו לסטודיו שלו, הוא שאל מה פתאום באתי עם מלווה, גירש אותי ובסוף הסכים לצלם אותי בתנאי שהחבר יישאר בקומת הקרקע. הוא העלה אותי לחדר השינה שלו, הורה לי להישאר בתחתונים, הביא גליל סלוטייפ, הדביק אותו סביבי, שכבה ועוד שכבה, כשהוא נוגע בי בכל מיני מקומות. כששאלתי למה הוא עושה את זה, הוא ענה שזה צילום אמנותי. ברור שהבנתי שזה לא תקין, אבל הייתי קפוא למוות. הרגשתי טמא ומחולל. בסוף הצלם הדביק אותי למיטה ולקיר, עשה כמה קליקים ועד היום לא שלח לי אף תמונה".

 

מידות טובות

 

בגיל 17, אחרי עוד דחיות וכישלונות, הוא הכיר סטייליסטית שהעמידה אותו, לראשונה בחייו, מול מצלמה מקצועית. "הדוגמן שהזמינה הבריז לה בדקה ה־90, אז הברזתי מהישיבה, אמרתי שאני חולה והגעתי לסטודיו ענקי. כשהלבישו אותי הרגשתי שכל השד יוצא ממני ונתתי בראש, בכל הפוזות האפשריות. פירסמתי את התמונות בעמוד שלי וצלם מברלין הזמין אותי להצטלם תמורת 3,000 יורו. נבהלתי. בחיים לא הייתי בחו"ל ולא ידעתי אף מילה באנגלית. הוריי התנגדו בתוקף, ובפעם הראשונה בחיי העזתי למרוד. אמרתי להם, 'אפילו אם תזרקו אותי מהבית אני לוקח את הסיכון'. התחננתי בפני הסטייליסטית שתבוא איתי והבטחתי להחזיר לה את ההוצאות מהסכום שארוויח. הצלם שחיכה לי בשדה התעופה הסיע אותנו לדירתו ורק בזכותה הועברתי לבית מלון. הצטלמתי, קיבלתי את שכרי, הרגשתי כמו כוכב, וכשחזרתי ארצה חוויתי נפילה. הוריי לא התעניינו בצילומים, בישיבה לא יכולתי לספר מה עשיתי מעבר לים, קיבלתי אפס הכרה, ומה בסך הכל רציתי? יחס, אהבה".

 

הוא קיבל אותם כשהוזמן לצילומים בלונדון וברלין, וכשהוטס לשבוע האופנה במילאנו. "סוכנות ביאטריצ'ה העבירה את הבוק שלי לג'ורג'יו ארמני, שביקש לראות אותי. הגעתי לחדר שבו שהו 500 דוגמני־על. לא קיבלתי את קמפיין הבושם, אבל נגעתי בפסגה". בקלות רבה הוא התרגל לאורח החיים שכלל לימוזינות, סוויטות מפוארות, מסיבות עם דוגמניות ("כשנדרשתי לחבק את מלכת היופי של גרמניה לפרסומת של דולצ'ה וגבאנה חטפתי סחרחורת, ידעתי שאני חוטא") ואחרי כל גיחה לחו"ל התקשה לחזור לישיבה, שלה דיווח על מחלה. מתוך המזוודה הוא שולף עשרות בוקים בכריכות עור וגם עשרות חוזים שעליהם חתם בשמו המקצועי ‑ שון. בגיל 22 הוא החליט להרחיב אופקים ("ידעתי לדקלם את הגמרא, אבל לא היה לי מושג איך מחשבים מע"מ וכותבים חשבונית") ואחרי שנת מכינה החל ללמוד משפטים במסלול החרדי שבמכללת קריית־אונו, בלימודי ערב המיועדים לגברים בלבד. גם שם הוא צבר ימי מחלה, התירוץ הקבוע לטיסות עבודה.

 

 

"התחמקתי מהצעות לשידוכים, התמקדתי בלימודי המשפטים שהוריי מימנו וחשבתי שאצליח להמשיך בחיים הכפולים", הוא מספר. "אבל מישהו דאג לשלוח לראש הישיבה את התמונה שלי עם מלכת היופי של גרמניה, וסולקתי בבושת פנים. אחרי שבועיים, שלחו למכללה את השער שלי ממגזין 'לאב' וסולקתי גם מהמסלול החרדי. אז ארזתי שני זוגות מכנסיים, שתי חולצות ושני תחתונים וברחתי לתאילנד. הייתי חייב להתנתק מהכל. תיכננתי להישאר שם שבוע, מקסימום שבועיים, והם התארכו לשנתיים וחצי. למה? בגלל שהיה לי טוב. אמנם התגעגעתי להורים ולמשפחה, אבל חתמתי בסוכנות בבנגקוק והפגזתי בעבודה: מקדונלד'ס אסיה, חברת התעופה התאילנדית, שערים ושלטי חוצות. בדיוק כמו שחלמתי, ואפילו יותר בגדול. הרווחתי המון וביזבזתי הכל על בגדים ומסיבות. כיוון שאני צמחוני לא נתקלתי בבעיות כשרות, והקו האדום שסימנתי לעצמי היה לא לעבוד בשבת. בראיונות תמיד הזדהיתי כישראלי והרגשתי שאני מביא כבוד למדינה".

 

לפני כארבע שנים הוא נכנע לגעגועים, חזר ארצה, שכר דירה ליד ההורים וסיים את לימודי המשפטים והסטאז'. "למבחן הלשכה אגש, אם ירצה השם, בשנה הבאה". האירועים הנוצצים שהוא מארגן ב"שלוותה" כבר זכו בהכרה, לפחות מצד הסלבס שנוהרים אליהם, והוא ממשיך לחיות על הקו. "יש לי מידות טובות ‑ 1.83 מ' ו־66 ק"ג, אני עושה כושר ומקפיד על תזונה, ומעבר לים אוהבים את הלוק המזרח תיכוני שלי. בחו"ל, להיות דוגמן זה מקצוע מכובד. רק בישראל מעדיפים טאלנטים של ריאליטי שאין להם מושג איך לעמוד מול מצלמה".

 

מה נשאר בך מהעולם החרדי?

 

"אני שומר שבת ומעלה לאינסטגרם תמונות שלי בעת הנחת תפילין. אני לא שומר נגיעה, אבל נאמן לעשרת הדיברות ובלילה הולך לישון עם מצפון נקי. אני גם משמש כתובת לצעירים חרדים שנזרקו מבית הוריהם בגלל החלומות שלהם על דוגמנות, עיצוב אופנה, סטיילינג ותחומים נוספים שלכאורה לא מתיישבים עם אלוהים. אני בטוח שהוא מרשה לי להיות מי שאני, הבעיה היא עם אלה שמתיימרים לייצג אותו על פני האדמה".

 

מה הבעיה?

 

"בעולם החרדי קיימים רק שני צבעים ‑ שחור ולבן, אבל בחיים האמיתיים יש המון גוונים נוספים. עובדה". *

 

smadarshirs@gmail.com

 

הפקה: מיטל ברונר, איפור ושיער: אנה שוחט, סולו, עוזרת סטיילינג: ליאת ביטן

בשער: ז'קט, דיוויד ששון (מוהליבר 37, דיזנגוף 161, ת"א); חולצה, אמריקן וינטג'

סריג, COS; ג'ינס, אמריקן וינטג'

ז'קט, prove wrong (054־2198020)

ז'קט אפור, PULL AND BEAR; גולף, COS; ג'ינס, אמריקן וינטג'