מסתובב כמו מכונת כביסה

עדנה שבתאי כתבה ממואר מרתק ומאופק על בעלה הסופר יעקב שבתאי

כי היום עובר // עדנה שבתאי - הספריה החדשה - 361 עמ'

 

קראו פרק מהספר

 

קראתי בשקיקה את הממואר של עדנה שבתאי על חייה עם יעקב שבתאי. לא רק משום ששבתאי הסופר קרוב לליבי, אלא גם משום שהספר כתוב באיפוק ובענייניות. הוא רהוט, אלגנטי ועתיר מידע.

 

תחילתו ב־1950, כשהשניים הכירו בקיבוץ מרחביה כבני־עשרה, והוא מתאר את 31 שנותיהם המשותפות, עד מותו של שבתאי בגיל 47. הם חיו במרחביה ובהמשך עברו לתל־אביב - תקופה שלאורכה כתב שבתאי פזמונים, מחזות, תסריטים וכמובן את שני הרומנים הגדולים שלו, 'זכרון דברים' ו'סוף דבר'.

 

שבתאי, כפי שעולה מהספר, היה אדם מלא חיים וכריזמטי, אך גם ילדותי ותובעני. ולעיתים דיכאוני. "די מהר התחלתי להכיר את הצד האפל שלו. פתאום היה נסגר בתוך שתיקה קודרת לא רק לרגעים, גם לשעות. לפעמים אפילו לא ידעתי בגלל מה. מילה אחת, זיכרון של רגע שעבר בראשו - הספיקו". המשפט האחרון כאן מזכיר תיאורים וניסוחים מ'סוף דבר' - רומן אנטי־אוטופי שמבטא בווירטואוזיות היעדר תקווה לקיום אידילי, ואחת הסיבות לכך היא חוסר היציבות הבסיסי הזה של עולם הרגש. גם האובססיביות המאפיינת את גיבוריו של שבתאי מתגלה כאן כפרקטיקה יומיומית, כפי שמספר חברו מתקופת מרחביה: "הייתה לו תכונה, שהיה חוזר על דברים ונטפל למשהו ולא מרפה. מסתובב כל הזמן סביבו כמו מכונת כביסה".

 

ואם כבר אנטי־אוטופיה, הממואר הזה מבהיר גם את ההקשר הפוליטי שבתוכו צמח שבתאי, את "מיתוס הגאולה הקומוניסטי" בניסוחה של המחברת, של הקיבוץ. הפסימיזם העמוק שבא לידי ביטוי ביצירותיו קשור להתפוררות המשיחיות הקומוניסטית הזאת, ואת הרומנים של שבתאי יש להציב בצד רומנים מרחבי העולם שעסקו בהתפכחות דומה, כמו למשל 'מחברת הזהב' של דוריס לסינג.

 

המקרה של עדנה שבתאי הוא מקרה ייחודי של "אשת הסופר", משום שהיא עצמה אשת ספרות ומשום שהיה לה חלק מרכזי בעריכתו ובהבאתו לדפוס של 'סוף דבר', רומן שראה אור אחרי פטירתו של שבתאי. כל זה מעניק משקל יתר לתובנות שלה על תהליכי היצירה של שבתאי וגם להערותיה על הסצנה הספרותית שבתוכה פעל. כך שהספר הזה לא רק פורט את חייו ואת חייהם ("חיי עם יעקב שבתאי" היא כותרת המשנה של הספר) אלא בהחלט מוסיף מידע על יצירתו. גם הריחוק בזמן כנראה תרם תרומה גדולה לצלילות המבט ולניקיונו מאֵדי הרגשות - עניין שסבל ממנו ספרה המעניין אך מוצף הרגש של עדנה שבתאי מ־1986, 'והרי את', גם הוא מעין ממואר בצורת רומן מפתח, שפורסם זמן קצר יחסית אחרי מות בעלה.

 

הוויתורים הרבים שעשתה בגלל תובענותו - כמו העובדה שנשאה לבדה בעול פרנסת המשפחה כמורה כדי לאפשר לשבתאי לכתוב - מתוארים בספר החדש בהרחבה. אבל גם הם נמסרים באופן ענייני ולא מקונן. כך גם כאב הבגידות - נושא טעון, כמובן, שנמסר כאן בכנות, תוך תיאור הסבל אך בלי השתפכות מיותרת ("למזלי, כבר משלב מוקדם במסע החיים המשותף של שנינו הייתה בי מעין ידיעה, מין תחושה לא־מוגדרת־במילים, שלהרוס קשר של אהבה באמצעות קנאה וחשד אפשר בכל רגע, ואילו לבנות יחסים של אהבה ואמון לוקח שנים"). את המאהבת האחרונה של שבתאי, דליה גוטמן, עדנה שבתאי לא אוהבת. זה אחד הרגעים הבודדים בספר של היעדר איפוק.

 

היכולת האנליטית של הממואר הזה באה לידי ביטוי, למשל, בתשובה של עדנה שבתאי לשאלה מדוע "פרצה" הכתיבה אצל יעקב בסביבות גיל 30. "איך הגבר הסוער הזה, אוהב החיים והנאותיהם, שבעומק נשמתו נשאר תמיד ילד בן שלוש או ארבע, הושיב את עצמו ביד ברזל יום אחר יום שעות ארוכות ליד מכונת הכתיבה?" שבתאי מציינת שלוש התפתחויות, בגילים 25־28, שהשפיעו עליו מאוד: ראשית, קורס במאים של התנועה הקיבוצית בקיבוץ עינת שנשלח אליו. שנית, היעדרותה שלה מהבית במרחביה בשל לימודיה בסמינר הקיבוצים, היעדרות שאחרי התנגדותו העזה של שבתאי הביאה אותו לקחת חלק בחיי התרבות של מרחביה ולכתיבת פזמונים. ושלישית, כתיבת מחזה לחגיגת היובל של מרחביה ב־1961, שהייתה בעלת השפעה מכריעה על עתידו הספרותי.

 

ויש כאן עוד המון פרטי מידע מעניינים. ביניהם גאוותו של שבתאי באביו, שהיה מנהל ב'סולל בונה' - עובדה חשובה שאינה מוכרת למי שניזון רק מהרומנים של שבתאי ומדמות האב העריץ או החלוש שמתגלה בהם. מעניין גם תיאור העיר תל־אביב שעקרו אליה השבתאים הצעירים ב־1967: "היה קל מאוד ליצור קשרים חברתיים אז בתל־אביב, לאחר מלחמת ששת הימים. הייתה באוויר תחושה של פתיחות, במיוחד בין הצעירים". מעניינים תיאורי היחסים עם אורי זוהר (שבתאי כתב איתו את התסריט של 'עיניים גדולות' ולאחר מכן שיחק זוהר במחזה של שבתאי בתיאטרון חיפה). ומאלף, כמובן, לקרוא על תהליך כתיבת 'זכרון דברים' (והתקבלותו האיטית יחסית) ו'סוף דבר'.

 

אני חושב שיש קשר הדוק בין האובססיה המינית של חלק מגיבורי שבתאי, העניין הגדול שלהם בארוס, לבין פחד המוות שלהם מצד אחד, ותשוקת הגאולה שלהם מצד שני. הקשר בין חרדת המוות והיצריות, כמו גם הכנות של הממואר הזה, באים לידי ביטוי כשעדנה שבתאי כותבת, למשל, על החששות שעורר אצלם התקף הלב הראשון של בעלה, בגיל 37: "איך נקיים את האינטימיות שלנו, שלגוף היה בה מקום כה חשוב, האם עתידה ההתעלסות להיות לו מקור סיכון?" •