יצירת מצרים

"בחזרה לקאהיר" - התנוססה הכותרת ב"ידיעות אחרונות" מעל דיווחו של סמי גרינשפן, העיתונאי הראשון שנכנס בדרכון ישראלי למצרים, זמן קצר לאחר נחיתתו הדרמטית של סאדאת בישראל | 42 שנה אחרי, יצא יואב קרן לשחזר את המסע של גרינשפן למולדתו האהובה, ביקר בבית הכנסת בקהיר שמשרת את הקהילה היהודית הקטנטנה, פגש רוכלים בשוק שממלמלים בעברית, והתרשם שהשלום, למרות כל המהמורות, עדיין מחזיק מעמד

שני שלטים קידמו את פנינו כשנחתנו בנמל התעופה הבינלאומי של קהיר. האחד, צפוי וסטנדרטי: "ברוכים הבאים למצרים" באנגלית ובערבית. על השלט השני נכתב, בערבית בלבד: "המשרד לתעופה אזרחית מברך את העם המצרי במלאת 46 שנה לניצחון אוקטובר". כי במצרים, כמו בישראל, מלחמת יום הכיפורים אינה היסטוריה. היא אקטואליה. ובעוד שאצלנו זה פצע פתוח, בארץ הנילוס זהו מקור לגאווה.

 

"הייתי בן 12 במלחמת השחרור", סיפר לי אשרף חוסני, המדריך המקומי, דובר עברית רהוטה ואוהב ישראל. התפלאתי. הוא נראה בשנות ה־50 לחייו. איך היה בן 12 במלחמת השחרור? ואז מיהר להבהיר כי אינו מתכוון למלחמת השחרור שלנו, ב־1948, אלא למלחמת השחרור שלהם, זו של 1973, שהחזירה לידי המצרים לא רק את חצי האי סיני, אלא גם את הכבוד הלאומי שאבד בששת הימים.

 

החגיגות שמתקיימות במצרים בכל אוקטובר אינן מעידות בהכרח על מצב השלום בין המדינות, שידע לא מעט עליות ומורדות אך שרד גם את התקופות הקשות ביותר.

 

הגדיר זאת יפה מצרי אחד, שסיפר לי כי אביו השתתף במלחמת 73' כנהג של משגר טילים. סיפרתי לו שאבא שלי נפצע באותה מלחמה מרסיסי פגז מצרי על גדות התעלה, והוא השיב: "המלחמה לא הייתה בין אבא שלי לאבא שלך. היא הייתה בין המנהיגים שלא סופרים אותנו, האנשים הקטנים".

 

נפרדנו בלחיצת יד.

 

חיבוק במועדון תחריר

 

הגעתי לקהיר בעקבות סמי גרישנפן ז"ל, מוותיקי "ידיעות אחרונות", שהיה לעיתונאי הראשון שנכנס למצרים בדרכון ישראלי אחרי ביקורו ההיסטורי של סאדאת בארץ.

 

במוצאי שבת, 19 בנובמבר 1977, נחת הנשיא המצרי בנמל התעופה בן־גוריון ועשה את הצעד הראשון בדרך לשלום. שבועיים אחר כך נכתב בכותרת הראשית של העיתון: "סמי גרינשפן, שליחנו המיוחד, שהגיע מתל־אביב לבירת מצרים, מתאר בואו. 'אתה אורחנו!' — אמרו המצרים לשליח 'ידיעות אחרונות' שהגיע בדרכון ישראלי".

 

גרינשפן, בעצמו יליד קהיר, עלה לישראל ב־1950 אחרי שישב בכלא המצרי בחשד לפעילות ציונית. במבצע סיני נפצע ממוקש מצרי. הוא חזר לעיר הולדתו אחרי 27 שנות נתק, ומהרגע הראשון, כך תיאר בכתבותיו, הרגיש כמו בבית:

 

"יום חמישי, 1 בדצמבר, נמל התעופה של קהיר. פקיד ביקורת הגבולות המצרי הביט בי ובדרכון שבידו לסירוגין, כלא מאמין למראה עיניו. 'אתה ישראלי?' שאל באנגלית רצוצה. 'כן', השבתי, ועברתי מיד לערבית־מצרית: 'אני עיתונאי ישראלי יליד קהיר'. ואז אורו עיניו. הוא חייך מלוא השיניים, יצא אליי מאחורי הדלפק והצמיד לי שתי נשיקות מצלצלות על לחיי. 'אהלן וסהלן!' הוא אמר, וחזר ואמר: 'אהלן וסהלן!"

 

גרינשפן הגיע לקהיר דרך רומא. על טיסות ישירות מישראל אפשר היה אז רק לחלום. אני הגעתי בטיסה ישירה של "אייר סיני" מנתב"ג. לא ציפיתי לקבלת פנים כמו זו שזכה לה גרינשפן לפני 42 שנה. טעיתי. אמנם הפקיד בביקורת הדרכונים לא התרגש במיוחד ובחן את הוויזה שלי בפנים חתומות, אבל זה לא העיד על ההמשך. כמעט בכל מקום שבו הזדהיתי כישראלי, התגובה הייתה חמה ואוהדת. כולל בעל בסטה בשוק של אסואן שהזמין אותי לקפה וביקש שאלמד אותו כמה משפטים בעברית.

 

מילא רוכלים וסוחרים בשוק, שרוצים שתקנה מהם משהו. אבל לא רק הם. ערב אחד הלכתי למועדון בדאון־טאון קהיר, ליד כיכר תחריר. הדי־ג'יי, פלסטיני שהוריו נולדו בשכם, התלהב לשמוע שאני ישראלי ואפילו חיבק אותי.

 

ברור שהשנאה לישראל במצרים לא פגה. אם לא ברחוב, מול התייר הממוצע, אז בקולנוע. לפני כחצי שנה יצא לאקרנים במצרים הסרט "המעבר", שעלילתו מתרחשת במלחמת ההתשה (או כמו שהמצרים קוראים לה: "חרב אל־אסתנזאף"). את תפקיד הנבל בסרט ממלא קצין ישראלי אכזר ומרושע שרוצח שבויים. הסרט, שהופק בסיוע הצבא המצרי, הפך לשובר קופות ומיליונים כבר צפו בו. אך בסופו של דבר, כמו שאמר לי אשרף המדריך: "יש כמעט 100 מיליון מצרים. נכון, לא כולם אוהבים את ישראל, אבל בטח שלא כולם שונאים אותה".

 

בשעתו הפך גרינשפן לאטרקציה בזכות דרכונו הישראלי. "שוטרים, מוכסים וסבלים ניגשו אליי, לחצו את ידי, ברכוני באלף ברכות", הוא מתאר. גם לי זה קרה, אבל עם טוויסט קצת מאכזב בסוף. בכניסה לאחד מאתרי התיירות ניגשו אליי שני שוטרים ושאלו מאיפה אני. מישראל, אמרתי. השוטרים התלהבו ולחצו לי יד. אחד מהם אפילו אמר "שלום" בעברית. אבל כשבאתי ללכת הוא סימן באצבעותיו את הסימן הבינלאומי המוסכם שפירושו: "אפשר קצת כסף?" בקשיש, כמו שקוראים לזה בערבית. לא נתתי לו.

 

סמי גרינשפן הלך לעולמו לפני ארבע שנים, בגיל 85. הוא לא מת בשיבה טובה. מי שהיה במשך שנים אחד העורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות", מעמודי התווך של העיתון וחלק מהבוהמה התל־אביבית, לקה בשבץ שהשלכותיו ליוו אותו בעשור האחרון לחייו. בנו הצעיר טל, העוסק בניהול פרויקטים ופיתוח מנהיגות, טיפל בו בערוב ימיו וראה אותו הולך ודועך. הוא בן 38, עוד לא נולד כשאביו שב לראשונה למצרים, אבל שמע ממנו את כל הסיפורים על ילדותו ונעוריו ברובע א־דהאר בקהיר ועל חזרתו לשם ב־1977.

 

"כשכתבת לי שאתה רוצה לראיין אותי לכתבה על אבא שלי, ושלחת צילום של העמוד הראשון מהביקור שלו במצרים, התרגשתי מאוד. ממש בכיתי", סיפר לי טל. "בכל פעם שאני קורא את הכתבות שלו, עומדות לי דמעות בעיניים".

 

טל משחזר כיצד נרקם הביקור. "ברגע שסאדאת הגיע לישראל, אבא שלי אמר: אני לא מחכה לוויזה וליחסים דיפלומטיים. מצרים זו המדינה שגדלתי בה ואני פשוט קם ונוסע. אבא תמיד ראה בעצמו מָסְרִי, מצרי, וגם זָאיוּנִי, ציוני. הוא רצה להיות גשר בין העם המצרי שכל כך אהב לבין המדינה שלו שכל כך אהב. לספר למצרים על ישראל, ולספר לישראלים מה המצרים חושבים עלינו ואיך הם מרגישים. וזה מה שהוא עשה. כך שמעבר לזווית האישית, של חזרה למחוזות ילדותו, הוא ראה בזה סוג של שליחות".

 

וגם הישג עיתונאי.

 

"בוודאי. הוא ידע שיש כאן סיפור עיתונאי גדול והבין שהוא חלק מהסיפור. הוא הגיע לשם בשני כובעים - כעיתונאי וכמצרי־יהודי־ישראלי".

 

והוא לא פחד?

 

"לא. אבא שלי היה אדם אמיץ. ותחשוב שזה היה בסך הכל ארבע שנים אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. אני מאוד גאה בו על זה".

 

לימים הוזמן סמי ל"מעגל" של דן שילון, לספר על אותו ביקור. "נדמה לי שזה היה במלאת 20 שנה להסכם השלום", אומר טל. "'המעגל' היה אז מדורת השבט. אבל אבא סירב להשתתף. הוא היה אדם כריזמטי, מאוד עוצמתי, מאוד עקשן, אבל גם נחבא אל הכלים. הוא השאיר את הבמה לאנשים אחרים שלקחו לעצמם את הקרדיט, בלי להיכנס לשמות".

 

ללמוד לתקוע בשופר בגוגל

 

אחד מרגעי השיא במסעו של גרינשפן לקהיר היה הדלקת נר ראשון של חנוכה בבית הכנסת "שער השמיים". אז, ב־1977, חיו במצרים כ־70 יהודים, שריד לקהילה מפוארת שמנתה בשיאה כ־100 אלף איש. היום נותרו שם רק חמש נשים יהודיות — שתיים בקהיר ושלוש באלכסנדריה.

 

"עמדנו שם מסביב לחנוכייה כמשפחה מאושרת — משפחה לא גדולה — כמו יהודים רבים בעולם המדליקים באותו רגע ממש את הנר לזכר גבורת המכבים, שני מנייני יהודיים בתוך קהיר הגדולה על שמונת מיליוני אוכלוסייה — ניצבת בעיניים נוצצות ומתפללת", תיאר סמי בידיעה שפורסמה ב־5 בדצמבר 77'. "בתום טקס הדלקת הנר פתחה ישישה כבת 85, שנעמדה לידי, בשירת 'מעוז צור ישועתי' בקול חרישי. היא שרה כמעט בלחש, כאילו השיר נועד בשבילי בלבד".

 

"שער השמיים" הוא היחיד מבין 12 בתי הכנסת בקהיר שעודנו פעיל, וגם זה בעיקר בחגים. בשאר ימות השנה הוא אינו פתוח לקהל, אבל סמי איברהים, סגן ראש הקהילה היהודית, אישר לי לבקר בו. סמי עצמו אינו יהודי. אביו, שהיה יהודי, התאסלם בצעירותו.

 

המתחם ברחוב עדלי שבמרכז קהיר מאובטח היטב. רק בחזית ספרתי חמישה שוטרים, שלושה מהם במדים לבנים ושניים בבגדי הסוואה מנומרים, חמושים ברובי קלצ'ניקוב, עומדים דרוכים מאחורי מחסות. וזה בנוסף למאבטחי הקהילה. המדרכה מול בית הכנסת חסומה להולכי רגל, ובחזיתו מחסום מסיבי נגד מכוניות תופת. בשער הכניסה מגנומטר ומכונת שיקוף לתיקים. ובאמצע - אובליסק קטן בסגנון פרעוני ועליו מנורה ומגני דוד.

 

את שני האלמנטים האלה אפשר למצוא במקומות רבים במצרים, ולא רק בבתי הכנסת. כך, למשל, באחד הדוכנים בשוק חאן אל־חלילי בקהיר, בין שלל חפצי נוי, עומדת למכירה מנורת שבעת הקנים מנחושת. ובחנות קעקועים בשוק של לוקסור, אחת הדוגמאות שמוצגות בחלון הראווה היא של מגן דוד. סממני היהדות, כך מתברר, אינם כזה טאבו במצרים.

 

מאבטחי בית הכנסת לקחו את הדרכון שלי לבדיקה, ובינתיים ישבתי עם אשרף בבית הקפה ממול. עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שייתנו לי להיכנס. אבל אחרי רבע שעה נכנס המאבטח לבית הקפה וסימן לנו ללכת בעקבותיו.

 

"שער השמיים" שוכן בין בנייני משרדים ומגורים רבי קומות, ואחד מסימני ההיכר שלו הוא הדוגמאות של עצי הדקל שמעטרות את קירותיו החיצוניים. בדומה לבתי כנסת רבים ברחבי העולם, בחצרו שלטי אבן המנציחים את התורמים ופרנסי הקהילה, למשל: "ק"ק מדרש אליהו, נבנה מהונו הפרטי של האדון הנכבד אליהו קוריאל", או: "לזכר עולם יהיה צדיק השר המנוח משה מנשה קטאווי פאשה ז"ל, שהיה נשיא עדת ישראל בקהיר במשך 40 שנה".

 

ההיכל רחב הידיים, מתוחזק היטב ומרשים בפאר שלו — מהשטיחים ועד הנברשות. לרגע אתה שוכח שאתה במדינה ערבית־מוסלמית שאת היהודים שבה אפשר לספור על כף יד אחת. אני לא שומר מצוות, רחוק מכך, אבל כשעמדתי מול ארון הקודש המכוסה פרוכת ירוקה, בשעת מנחה, קראתי בלחש מתוך הנייד את תפילת 18.

 

את פנינו קיבלה לאמר, מנהלת בית הכנסת, נוצריה־קופטית המועסקת על ידי הקהילה. אחמד, אחד המאבטחים במקום, הוא מוסלמי, אבל עונד תליון עם תמונה של מרים הקדושה. גם אשרף מוסלמי. וכך עמדנו שם, בבית הכנסת, יהודי אחד, נוצרייה ושני מוסלמים, וזה נראה לכולנו טבעי לחלוטין.

 

בראש השנה האחרון נפתח בית הכנסת לתפילה. הגיעו לכאן כ־150 איש — תיירים ישראלים ויהודים, אנשי שגרירות ישראל ואורחים נוספים. את התפילה ניהלה רעייתו של ממלא מקום השגריר האמריקאי בקהיר, שהוא יהודי, והגברים והנשים ישבו בצוותא, כמו בבית כנסת רפורמי.

 

בין המתפללים באותו מעמד מרגש הייתה לבנה זמיר, נשיאת התאחדות עולי מצרים ויו"ר ארגון הגג של יוצאי ארצות ערב, שהגיעה לביקור שורשים בארץ הולדתה עם בנותיה ונכדיה. לבנה, אישה מרשימה ואצילית בת 81, גורשה עם משפחתה ב־1950 מביתה בחילוואן, אז פרבר עשיר של קהיר וכיום אזור תעשייתי ומסחרי. מאז הסכם השלום עם מצרים חזרה לשם מספר פעמים, בין היתר בפמליות הנשיאים ויצמן ונבון. אבל החלום הגדול שלה היה להביא את נכדיה למצרים, להראות להם את הבית שבו גדלה. בראש השנה האחרון זה סוף־סוף קרה.

 

הפעם האחרונה שבה ביקרה בבית הכנסת שער השמיים הייתה ב־1948. "לחזור לכאן אחרי 69 שנה זו התרגשות שקשה לתאר", היא מספרת. "כשראיתי את מגדה הרון, ראש הקהילה, חשבתי שאני חולמת. התחלתי לבכות. הייתי במצרים הרבה פעמים וזו פעם ראשונה שאני בוכה. התחבקנו ומגדה אמרה לי: 'בעזרת השם אני אגיע לבקר בישראל'". מגדה עצמה, הפנים המוכרות של הקהילה הקטנטנה הזאת, מסרבת להתראיין. "בטח לא לעיתון ציוני", כפי שהסביר לי גורם ישראלי שמכיר אותה היטב.

 

הרגע המרגש ביותר בביקור היה כאשר הנכד של לבנה, קיסר, הוזמן לבמה כדי לתקוע בשופר. "כשראיתי אותו תוקע בשופר במקום שבו התפלל סבא שלו סזאר (עזרא), שעל שמו הוא נקרא, בכיתי. אמרתי: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

 

"אני מוזיקאי, מנגן בגיטרה, גם מלחין, אבל לא היה לי מושג איך תוקעים בשופר", מספר קיסר בן ה־22. "היו לי כמה דקות, אז יצאתי החוצה והתחלתי לחפש בגוגל טיפים. בסוף עליתי על הטכניקה. לתקוע בשופר בבית כנסת בקהיר זה משהו שבחיים לא דמיינתי שאעשה. זה הרבה מעבר לעניין הדתי. מבחינתי זו מחווה של כבוד ותודה לסבתא ולכל הדורות שלפניה".

 

בביקורם בבית כנסת אחר הדגים להם השמש המוסלמי את בקיאותו במקורות היהודיים כשעמד על הבמה ושר: "אללה מֶלֶךְ, אללה מָלַךְ, אללה יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד". תזכורת לכך שאלוהים שלנו ואללה שלהם הוא אותו אלוהים.

 

בשנה האחרונה החלה ממשלת מצרים בפרויקט לשיקום האתרים היהודיים. א־סיסי הקציב לצורך כך כ־70 מיליון דולר, ובימים אלה מתבצעות עבודות שיפוץ בבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה ובבית העלמין היהודי בקהיר, שרבות מהמצבות בו הושחתו או נעקרו במהפכת תחריר. אמנם ההחלטה הזאת התקבלה, במידה רבה, בזכות עבודת לובינג של ארגונים יהודיים־אמריקאיים, אבל אפשר לראות בה ביטוי ליחס החיובי של א־סיסי כלפי ישראל.

 

ואכן, הרבה מים זרמו בנילוס מאז שהסתערו אלפי מפגינים על השגרירות הישראלית בקהיר וניסו לבצע לינץ' בששת אנשי הצוות הישראלים שהתבצרו בחדר המאובטח. עברתי ליד המקום שבו התרחשה הדרמה, ב־2011. זהו בניין דירות אפרורי ולא נותר בו שריד לנוכחות ישראלית. למרות זאת ביקש ממני אשרף בתוקף שלא לצלם, מחשש שאיעצר, כמו שקרה שלושה שבועות קודם לכן לצעיר הישראלי אביב סלובודקין כשצילם בכיכר תחריר, ובילה כמה ימים מאוד לא נעימים בבית המעצר במצרים.

 

אשרף הוא טיפוס בפני עצמו. כשפניתי אליו באנגלית כדי לקבוע איתו, הוא ענה לי בעברית מושלמת. מתברר שכבר לפני 30 שנה למד עברית באוניברסיטת קהיר, ומאז הוא מדריך בשפה הזאת.

 

את העברית גילה כשהיה בן 17. "יום אחד הדלקתי את הרדיו ושמעתי שמדברים בשפה שלא הכרתי: 'מאזינינו היקרים, אנחנו משמיעים לכם את תוכנית המוזיקה בקול קהיר'. חקרתי קצת וגיליתי שהשפה הזאת נקראת עברית. עד אז לא ידעתי כלום על ישראל, אבל התחלתי להתעניין והחלטתי ללמוד את השפה.

 

"בהתחלה לא היה לי עם מי לתרגל את מה שלמדתי, אז הייתי עומד מול המראה ומדבר עם עצמי בעברית. ואז סיכמתי עם חבר מהלימודים שנדבר עברית מהבוקר עד הערב, גם בבית. הייתי קם בבוקר ואומר לאמא שלי 'בוקר טוב' בעברית. היא לא הבינה מה אני רוצה". אחרי רצח רבין, מספר אשרף, ישב עם אמו מול הטלוויזיה המצרית כדי לצפות בשידור החי מהלוויה. "היא לא ידעה מילה עברית, אבל כשראתה את הנכדה של רבין (נועה) סופדת לסבא שלה, היו לה דמעות בעיניים".

 

שאלתי את אשרף מה הוא חושב על הנשיא המצרי. "א־סיסי הציל את העולם, לא רק את מצרים, מהאחים המוסלמים", השיב. "הוא גם קידם מאוד את הכלכלה. בתקופתו האבטלה ירדה בחצי. הוא כרה את תעלת סואץ החדשה, בונה ערים חדשות, נלחם בדאעש. מורסי נתן לדאעש להשתלט על סיני. אלמלא א־סיסי, הם כבר היו מגיעים אליכם, לישראל".

 

דברים דומים אומר אלוף (מיל') עמוס גלעד, שהיה ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון וראש חטיבת המחקר באמ"ן. "א־סיסי הציל את מצרים מציפורני המפלצת הזאת שנקראת האחים המוסלמים", אומר גלעד, שמכיר את א־סיסי היטב ופגש אותו מספר פעמים לפני היותו נשיא. אבל בכל הנוגע לנורמליזציה בין המדינות, גלעד אינו אופטימי. "צה"ל, משרד הביטחון וגופי המודיעין עושים עבודה נפלאה בפיתוח הקשר הזה, אבל זה לא מספיק. שיתוף הפעולה מתבסס בעיקר על ביטחון — אלא שרובו חשאי. אמנם כתוב במקורות שהברכה שורה בסמוי מהעין, אבל במקרה שלנו הברכה שורה גם בנורמליזציה, ביחסים הפומביים, לאור היום, וזה כמעט לא קורה".

 

איך זה בא לביטוי?

 

"נתחיל בזה שאין לנו שגריר במצרים כבר יותר מחצי שנה. זה פשוט לא ייאמן! הרי שגריר במצרים, מעבר לתפקידיו הרבים, הוא סמל לנורמליזציה. למעשה, אין לנו שגרירות פעילה בקהיר. יש צוות מצומצם שעובד מהמעון של השגריר. אנחנו צריכים שגרירות שמתנוסס מעליה דגל ישראל ורצוי שזה יהיה במקום שכולם רואים אותו. ושלא יהיו ארבעה אנשי צוות, אלא 40. לאחרונה אישרו סוף־סוף את המינוי של אמירה אורון לשגרירה בקהיר. אבל אם היא תשב בבית עם ארבעה דיפלומטים בחצי־עוצר בגלל האבטחה, זה לא זה".

 

"ואני יכול לתת עוד דוגמאות. אל על, למשל, לא טסה כבר שנים לקהיר. אמנם זו חברה פרטית, אבל הזנב של כל המטוסים צבוע בדגל ישראל, וכשמטוס אל על נוחת בקהיר יש לזה משמעות אדירה. אני גם חולם על היום שבו מפקד חיל האוויר הישראלי ינחת בקהיר באור יום והטלוויזיה המצרית תשדר את קבלת הפנים לכבודו. או שמפקד חיל הים יגיע בספינה והקצינים משני חילות הים יעמדו במסדר עם המדים הצחורים שלהם. זה מסר אדיר לדעת הקהל המצרית: אנחנו ביחסים נורמליים".

 

העברת את המסר הזה לגורמים הרלוונטיים כשהיית בתפקיד?

 

"בוודאי. יום ולילה. במערכת הביטחון מבינים את זה ועושים הכל כדי לתחזק את היחסים עם מצרים. הבעיה זה הדרג המדיני וראש הממשלה".

 

הוראה ישירה מסאדאת

 

נדמה לי שאין מקום מתאים יותר לסיים בו את המסע מאשר קבר סאדאת, לשם הגעתי עם קבוצת המטיילים הישראלים שהוציאה חברת "איילה גיאוגרפית".

 

"כשאבא שלי הגיע לקהיר ב־1977, הפקידים בביקורת הגבולות לא כל כך ידעו מה לעשות איתו", מספר טל גרינשפן. "זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלו בדרכון ישראלי. הם ביקשו הנחיות מהממונים עליהם, הממונים פנו לשירותי הביטחון, ומהר מאוד זה הגיע לראש שירותי הביטחון של מצרים וממנו לארמון הנשיאות. לפי מה שאבא שלי סיפר, סאדאת בעצמו אישר לתת לו ויזה".

 

גרינשפן גם זכה לראיין את סאדאת ורעייתו. באחד הראיונות הללו, ב־1978, אמרה לו הגברת הראשונה של מצרים: "אנו רוצים בשלום, שלום אמיתי. את נכדתי, ג'יהאן, אנחנו מכנים 'בת השלום', משום שנולדה בעת ביקור בעלי בירושלים".

 

טל נולד בשנה שבה נרצח סאדאת, 1981. "במשך שנים אבא שלי דיבר על הרצח בכאב גדול", הוא אומר. סאדאת קבור באנדרטת החייל האלמוני, מול המקום שבו נרצח. מלחמה ושלום כרוכים יחד במקום הזה, שבמרכזו מבנה דמוי פירמידה ועליו עשרות שמות של חיילים מצרים שנהרגו במלחמה. בכניסה למתחם משמר כבוד של שני חיילים שעומדים ללא נוע, ועל החומה בצד ציור מלא פאתוס המתאר את צליחת התעלה. על קבר סאדאת, קוביית אבן פשוטה למראה, נכתב בערבית: "גיבור המלחמה והשלום".

 

"בדרך למלון הצביעו מלוויי בגאווה על כרזות ועל שערי ניצחון, מקושטים בתמונות של ה'ראיס' (סאדאת): 'הנה, תראה, כל העם עומד מאחורי צעדיו של הראיס. יהיה שלום, אינשאללה'".

 

את הדברים האלה כתב סמי גרינשפן ב־4 בדצמבר 1977. ועכשיו, 42 שנים אחרי כך, מחוץ למתחם הקבר של סאדאת, מתנוסס שלט חוצות ענקי עם תמונתו של הראיס א־סיסי. שני נשיאים, האחד פתח במלחמה עם ישראל אבל גם הביא את השלום ושילם על כך בחייו, והאחר שגדל על שנאת ישראל, אבל עושה הכל כדי לשמור על השלום. •

 

yoavkeren2@gmail.com