"כל הולך רגל חשוף היום לסכנת מוות מאופניים וקורקינטים חשמליים. חייבים לשים לזה סוף"

שלומי סרנגה לא מבין איך הפך לפנים במאבק של הולכי הרגל בקורקינטים והאופניים החשמליים. הוא בסך הכל יצא לפגוש חבר במרכז תל־אביב, כשלפתע הגיח במהירות רוכב צעיר שהעיף אותו בחוזקה אל המדרכה וברח. במשך שבועות סרנגה התפתל מכאבים, ביטל הופעות, הפסיד כספים ונכנס לחרדה. בראיון ראשון מאז שהשתקם, הוא מספר ל"ידיעות אחרונות" על הטראומה שחווה ועל התקווה לחזור לבמות בקרוב

את חג החנוכה האחרון יזכור שלומי סרנגה עד סוף חייו כסוג של נס. לא פך השמן ולא מעטים מול רבים. שבועיים לפני ערב החג הוא נדרס על ידי אופניים חשמליים, שבר צלע, ורק עכשיו — אחרי חודש שלא הצליח לזוז כמעט לשום מקום ורק צרך משככי כאבים — הוא חוזר לחייו הקודמים.

 

"מנסה לחזור", הוא מדגיש. "הכאבים קצת פחתו, גם בתדירות וגם בעוצמה. בימים הראשונים כאב לי אפילו כששכבתי ללא תנועה ורק נשמתי. אני, שביומיום לא לוקח אף כדור, בלעתי כדורים ללא הכרה בגלל שראיתי כוכבים. אבל ראית איך עמדתי בתור לקפה?"

 

לא שמתי לב.

 

"ככה", הוא אומר ומקפל את זרועותיו בגובה החזה. "הידיים שלי כל הזמן דרוכות ומוכנות להגן עליי מפני תוקף".

 

 

הגזמת, מאיזה תוקפים אתה חושש?

 

"מספיק שמישהו שעומד מאחוריי ייתן לי דחיפה במותן, מכה קטנה בצלע השבורה, וכל הבלגן יתחיל מחדש. סיוט. אפילו לשונאים שלי אני לא מאחל תיק כזה, אבל את יודעת מה הכי מתסכל?"

 

מה?

 

"הידיעה שאם אני נדרסתי על ידי אופניים חשמליים אז כל אדם שיוצא מהבית עלול להידרס".

 

עד לתאונה לא ידעת שזה המצב?

 

"ידעתי, קראתי ושמעתי. אבל כמו כולם האמנתי ב'לי זה לא יקרה' מפני שאני, עם ההיפראקטיביות שלי, תמיד פוקח שמונה זוגות עיניים, אם לא יותר. זהירות זה אני. כמה ימים לפני שנדרסתי הלכתי בשדרות בן ציון בתל־אביב, כמו תמיד הסתכלתי לצדדים, ופתאום ראיתי ילד קטן דוהר בבימבה שלו, בירידה. הצלתי אותו שנייה לפני שהוא נסחף לכביש. אמא שלו, מעופפת כזאת, קלטה שאני עוצר את הילד שלה בידיים ושאלה בפליאה מה קרה. היא לא העלתה בדעתה איזה אסון נמנע".

 

את התאונה שלו סרנגה, בן 46, לא הצליח למנוע. גם את רוכב האופניים החשמליים — "ילד, בן 17 כזה, שהגיח מהצד במהירות מטורפת" — אין סיכוי לאתר. אז התסכול שלו גובר. במשך ארבעה שבועות הוא הסתגר בבית, ביטל הופעות, לא קבע הופעות חדשות מפני שלא היה לו מושג מתי ואיך מצבו ישתפר, וגם שעות האולפן שהזמין מראש עבור הקלטת אלבומו החדש ירדו לטמיון.

 

יש לך את מי לתבוע?

 

"אין", הוא פוסק. "הנושא עדיין נמצא בבדיקה משפטית, אבל כבר רמזו לי שאני יכול לשכוח מפיצויים. למה? בגלל שאופניים חשמליים לא מוגדרים ככלי רכב ולכן, מה שקרה לא מוגדר כתאונה. את קולטת? הייתי צריך לבחור על ידי מה להידרס".

 

אובדן הכנסה?

 

"גם לא. ביטוח לאומי מתחיל לשלם רק אחרי שלושה חודשים מיום התאונה. אין למה, ככה זה בישראל. מצפים ממני לשבת עוד חודשיים בבית כדי לקבל פיצוי על הנזק המתמשך?"

 

לא מתאים לך להיות כזה פסימי.

 

"נכון, לכן אני מחפש קרן אור. זה שאני מחפש עוד לא אומר שאני מוצא. המשטרה בדקה את כל המצלמות במקום שבו נדרסתי, חיפשו מספר רישוי של האופניים, קצה של חוט שיוביל לילד ההוא, שהפיל אותי למדרכה. אבל בישראל אין לוחית זיהוי לאופניים ואת זה הולכים לשנות מבחינה חוקית. אם וכאשר זה ייכנס לחוק, ואם וכאשר יאכפו אותו, אני אדע שתרמתי משהו לתרבות הנהיגה בתל־אביב. מי יודע, אולי יקראו לחוק הזה על שמי", הוא מתלוצץ.

 

"ילדים דוהרים במהירות"

זה קרה בעשור הקודם, ביום שישי, ה־6 בדצמבר. "באחת וחצי בצהריים", הוא מספר. "סיימתי פגישת עבודה ב'סולטנה', שווארמה טבעונית שנפתחה לא מזמן באבן גבירול. אני צמחוני כבר יותר מ־20 שנה מטעמים אידיאולוגיים. לא מוכן להרוג בעלי חיים כדי שהבטן שלי תתמלא. וכמו שאני לא אשחט פרה ואשים אותה על המנגל, אני לא מסכים שמישהו אחר יעשה את זה למעני. זה לא סוד שהאהבה הכי גדולה שלי, אחרי מוזיקה, היא תזונה. לא למדתי בצורה מסודרת, כל החיים אני מתעניין וקורא ועושה ומנסה".

 

פגישת העבודה הייתה מוצלחת?

 

"כן. אכלנו, דיברנו, סגרנו. יצאתי לאבן גבירול וראיתי חבר שלי יושב על הספסל. ברחוב הזה העירייה שתלה כיסאות לאנשים שרוצים קצת לנוח. באתי ללחוץ לו את היד, מה נשמע וכזה, ולא שמתי לב למחדל הראשון — שהכיסאות ניצבים מעבר לשביל האופניים. זה מה שהורג אותי, חוסר ההיגיון. למה הולך רגל צריך לחצות את שביל האופניים כדי להגיע לכיסא? גם מי שרוצה לעלות לאוטובוס או להגיע למעבר חצייה חייב לחצות את שביל האופניים הזה".

 

בעודו חוצה את השביל המסומן הוא חטף מכה חזקה מאופניים חשמליים שהגיחו מהצד. "הבעיה היא לא רק האופניים והקורקינטים החשמליים, אלא מי שרוכב עליהם. ראיתי מולי ילד, נער, בגיל של הבן שלי, מישהו שלא הוציא רישיון ולא למד את חוקי הנהיגה ואין לו את הידע והאחריות לנסוע במהירות הנכונה במקום שמיועד להולכי רגל. הוא דהר במהירות מטורפת שאפילו נהג מנוסה לא היה מצליח לעצור אותה. והוא גם לא חבש קסדה. אולי הוא בדיוק התעסק בטלפון שלו או באוזניות. לא ראיתי אותו כשהתחלתי לחצות את שביל האופניים. לא ראיתי אותו עד שהכידון של האופניים שלו פגע בי. לדעתי, לא נפלתי למדרכה בגלל המכה, אלא בגלל עוצמת הכאב".

 

סרנגה מעריך שבמשך עשר דקות הוא שכב על הבטן ללא תזוזה. "בכל פעם שניסיתי להרים את עצמי במילימטר נפלתי בגלל כאב נורא בבטן ובצלעות. לא הבנתי מה קרה לי והראש שלי התמלא במחשבות לא טובות. אולי יש לי חור בריאה, אולי איברים פנימיים נפגעו. ברגעים כאלה, כשכואב לך לנשום, אתה חושב על הגרוע מכל".

 

בתוך שניות נוצרה סביבו התקהלות. עמיתיו לפגישת העבודה, ביניהם פזית שחר — יחצנית וסוכנת אישית שצמודה לסרנגה כבר 12 שנה — היו הראשונים שרכנו מעליו והושיטו לו יד, לעזור לו להתרומם. "אבל אני בן אדם גדול", הוא מספר. "95 ק"ג, לא אכפת לי לגלות, אני לא דוגמן. וחוץ מזה, אצלי הרוב שרירים, לא שומן. בשביל להרים מישהו במשקל כמו שלי צריך להפעיל הרבה כוח והרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד בכאב".

 

אז מה עשית?

 

"אחרי עשר דקות, רבע שעה, הבנתי שאני לא יכול להפעיל את שרירי הבטן, אז התחלתי להקים את עצמי לאט־לאט, עם הידיים והרגליים, כמו תינוק שזוחל ומנסה לעמוד. מראה מביך. לא, מראה מביש. ישר זיהו מי אני, שמעתי את הקריאה 'זה סרנגה', ולכן אמרתי לפזית שאני לא רוצה אמבולנס. זה לא נעים להיכנס לאמבולנס כשכולם מצלמים אותך בסלולרי ויתחילו להפיץ את התמונות וככה יתחילו ניחושים ושמועות. העדפתי להזמין מונית לאיכילוב".

 

והדורס?

 

"הוא נשאר לידי שתי דקות, בטח רצה לוודא שאני חי ונושם. ראיתי על הפרצוף שלו שהוא מבוהל. אני זוכר שלא צעקתי עליו, אפילו לא שאלתי: 'למה טסת ככה?' שאלתי אותו, 'למה לא בלמת?' והוא ענה, 'לא ראיתי אותך'. אחר כך, כשכבר הייתה סביבי התקהלות גדולה, ואני הייתי מרוכז בכאב, הרמתי את העיניים והוא כבר לא היה שם".

 

אתה יכול לזהות את פניו?

 

"לא. לא זוכר".

 

בחדר המיון באיכילוב הוא עבר בדיקה ו"צילמו אותי מכל הכיוונים. הרופא אמר לי, 'קיבלת בומבה רצינית, שברת צלע, אני מניח שזו הייתה מכה מאוד חזקה'. הוא אמר שאילו חטפתי את הכידון סנטימטר אחד למעלה הייתי יוצא מהתאונה עם חור בריאה, או שאחת מהחוליות הייתה זזה ולא עלינו, הייתי נשאר נכה. שוחררתי עם המלצה להשתמש במשככי כאבים במשך שלושה חודשים והמלצה לישון במיטה מתכווננת. שאלתי למה, והרופא אמר, 'אתה לא תצליח להתיישר'".

 

והצלחת לישון?

 

"מה פתאום. שכבתי על הגב כמו בול עץ, לא מסוגל להזיז את הגפיים, בטח שלא להסתובב או להתהפך. הכי קשה היה לקום לפיפי באמצע הלילה. אבל עכשיו, ארבעה שבועות אחרי, אני אומר: 'כפרה, מה שקרה — קרה. וטוב שזה נגמר ככה ולא יותר גרוע'. מה היה קורה אם אישה מבוגרת הייתה חוטפת כידון במותן? נשבע לך, היא לא הייתה מצליחה לקום מהמדרכה. אולי היא בכלל לא הייתה מצליחה להתעורר. לכן החלטתי להתראיין. ההפקרות הזאת חייבת להיפסק".

 

איך?

 

"אני לא מהנדס תעבורה, למדתי בתיכון 'פיטמן', ובזמני אמרו שזה ראשי תיבות של 'פיתוח ילדים טמבלים מגיל נמוך'. אבל אנשים מלומדים, בעירייה ובמשטרה, חייבים לקחת את הנושא הזה לידיים ולחשוב על פתרונות. אולי להגביה את המדרכה לאורך שביל האופניים כדי להגן על הולכי הרגל, אולי להוריד את שביל האופניים לשולי הכביש. רק בשבוע שבו נפגעתי הגיעו למיון איכילוב עוד 86 אנשים שנפגעו מכלי הרכב הממונעים האלה, שמסוכנים לא פחות ממכוניות. ואני עוד נחשב לפצוע קל. יש כאלה שנפצעים הרבה יותר קשה. זה לא הגיוני שכל הולך רגל נחשף לסכנת מוות. זה חייב להיגמר".

 

"הולך לברך הגומל"

את החופשה שנכפתה עליו ניצל סרנגה ל"פרויקטים שלא דורשים יציאה מהבית", כמו ליטוש המופע "בעקבות האגדה סטליוס קזנג'ידיס" שעלה לפני שנתיים בפסטיבל ישראל. סרנגה לא מסתיר את אהבתו לזמר היווני האגדי, שהפך לאחד מסמליה הבולטים של ה"לאיקו" — המוזיקה העממית היוונית.

 

"זה המופע החשוב ביותר שעשיתי בחיי", הוא מספר בהתרגשות. "מבחינתי, קזנג'ידיס הוא הרבה יותר ממנטור וממורה. הוא הנשמה התאומה שלי. אבא שלי, איזידור, השמיע לי אותו מגיל אפס והתחלתי לשיר את השירים הכבדים של קזנג'ידיס בגיל 14, כשאבא שלי נפטר. שרתי למנורה שירדה מהתקרה, היא הייתה המיקרופון שלי, היה לה סאונד מעולה", הוא מתבדח, "ואם לא קזנג'ידיס אולי בכלל לא הייתי זמר".

 

הוא אמנם לא נולד וגדל ביוון, אבל את האהבה למוזיקה היוונית ינק בבית. סרנגה נולד בתל־אביב לאב יליד ספרד ולאם ילידת ישראל יוצאת טורקיה. אבל החיבור של אביו, איזידור, ליוצרים יווניים הכניסה את המוזיקה לבית. "אבא שלי בא מברצלונה. הוא היה חובב מוזיקה שהפך לאמרגן של זמרים יווניים", הוא אומר. "כשכולם גילו את אריס סאן, אבא היה מביא הביתה קופסה עם תקליטים של קזנג'ידיס, יבוא ישיר מקפריסין, והקליט קסטות לשכנים. ככה למדתי יוונית וככה התאהבתי בו. לפני 25 שנה גם נפגשתי איתו בכפר הדייגים שבו הוא גר, אבל הייתי בהלם מוחלט. ישבתי מולו כמו דג. מזל שהיו איתי כמה חברים שהסריטו במצלמת וידיאו את המפגש בינינו. הוא אמר לי, 'אתה הקול הכי קרוב לקול שלי', ונתן לי אישור לכל החיים לשיר את כל השירים שלו, מה וכמה שארצה".

 

הפקת "בעקבות האגדה" תבעה מסרנגה לחרוג מהפורמט שאליו התרגל. "היו לי מלא הופעות עם שמעון פרנס, הוא דיבר ואני שרתי, ורציתי משהו אחר. לא לקחתי במאי, ביימתי את עצמי, את קטעי הקישור כתבתי יחד עם פזית, והכנסתי מסכי וידיאו עם תרגום מיוונית. הקהל הישראלי צמא לתרבות יוונית, לא רק למנגינות יווניות שהלבישו עליהן מילים בעברית, וזה מה שאני נותן, באהבה ובכיף".

 

הופעת הבכורה שלו, אחרי הכידון במותן, תהיה עם "בעקבות האגדה" (חמישי, 16.1 בהיכל התרבות רחובות), ועד סוף פברואר הוא יעלה את המופע בהיכל התרבות פתח־תקווה, במשכן לאמנויות הבמה באר־שבע ובמוזיאון תל־אביב. בסיום הסיבוב הקצר הוא יחזור לבמות עם המופע הקצבי שלו, "חגיגה עם סרנגה".

 

כמומחה בתזונה, אתה מנסה לעזור לעצמך?

 

"ברור. הראש הוא האיבר הראשון בגוף שמדווח על כאב, וכאבי הראש עוד לא עזבו אותי. אני מכין לעצמי חליטות תה, עושה אמבטיות חמות, נכנס למיטה עם בקבוק חם, כל מה שיכול להרגיע ולהגביר את זרימת הדם. בשבועיים הראשונים אחרי התאונה, כששכבתי במיטה כמו פלטה, הרגשתי שהגוף שלי מתחיל להתנוון. ואני ספורטאי בדם, אחד שכל בוקר יוצא לרוץ או להתאמן".

 

עכשיו כשאתה רואה רוכבי אופניים חשמליים, מה אתה חושב?

 

"אני לא מבין אותם. למה שאנשים לא יחזרו לאופניים רגילים? הכי בריא זה לדווש. ככה תגיע לעבודה רענן, אחרי חצי שעה כושר על הכביש".

 

יש לך מושג כמה מדוושי אופניים נפגעו ממכוניות?

 

"לא, אבל זו לא סיבה להפוך את הולכי הרגל לרולטה על המדרכה".

 

דור, בנך בן ה־17, רוכב על אופניים חשמליים?

 

"לא. כשהתחיל השיגעון החשמלי הוא רצה קורקינט, הוא אמר שלכל החברים שלו כבר יש, אז קניתי לו, אבל הוא לא נסע על הכביש. כשיצא החוק שאסור לנסוע בקורקינט חשמלי על מדרכה הוא הפסיק להשתמש בהם. באמת הגיע הזמן למכור אותם".

 

דקה לפני פרידה סרנגה מהמהם, מתחת לאף, שאולי זה משמיים. "אולי מישהו שם עליי עין. לפני שנתיים רציתי לסדר משהו בכיור שבבית והוא נפל לי על הרגל. קרעתי את הגיד. עכשיו שברתי צלע. אולי אני צריך ללכת בשבת לבית כנסת ולברך הגומל. אם הצרות באות בשלשות אני רוצה למנוע את המכה השלישית". •