לואי ביטון: כך תפרו את ביבי

None

"תפירת תיקים" היא הטרנד של התקופה האחרונה. "זה לא נתניהו שביצע לכאורה את מה שמייחסים לו", זועקים חסידיו. "התיק נתפר מראש. עלילה מרושעת. מלאכת מחשבת של רמייה. מפלילים אדם טהור, צח וזך, שנפל קורבן" - לאליטה, לחונטה, לסִטרא־אחרא.

 

בימים כתיקונם היה אפשר לפטור את הטענות כקשקוש, או כזעקה מלב שותת דם של אנשים, שמנהיגם הנערץ קורס. בכל זאת, צריך מארג מתוחכם מאוד של הרבה זמן ואנשים, כדי לרקום עלילות כל כך מורכבות, עם כל כך הרבה עדים וראיות חיצוניות, חלקן מפי הנאשם עצמו; ואז גם לקוות שכלום לא ייחשף, ואיש לא יפלוט על זה מילה. בישראל, כן?

 

אבל הימים אינם כתיקונם, מזמן. ראש הממשלה עצמו התאהב במושג "תפירת תיקים", וכבר מעלה את זה בשמו, ולא דרך איזה תועמלן־עיתונאי במרחבי הרשת. אפילו היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, נאלץ להתייחס לזה השבוע. "לכל הטענות על תפירת תיקים או הפיכה שלטונית אין ביסוס, וזה מצער שטענות כאלה עולות עכשיו", אמר מנדלבליט ביום ראשון, "גם במהלך השימוע עצמו לא היו טענות על תפירת תיקים".

 

אין ביסוס? הבה נחשוף בפניכם טפח מתפירת התיקים. למשל, תיק 1000, "תיק המתנות". תעיפו מבט בשי ניצן ימ"ש. התמקדו נא באף הרחב והמחודד. בשפתיים הבשרניות והכובשות. בחיוך המפתה, צופן הסוד. האסימון מתחיל לרדת? המזימה מתחילה בשנת 1984. נתניהו מתחיל את כהונתו כשגריר ישראל באו"ם, כובש את הכותרות, והופך לתקוות הימין הבאה. מתפרות לואי ביטון נכנסות לפעולה. החונטה המשפטית מאתרת את העילוי הצעיר: שי ניצן. דתי כהסוואה אבל סמולן בנשמה, מתמחה צעיר של ראש המאפליה, הנשיא אהרן ברק, והעיקר - האף הנפלא הזה, השפתיים, והחיוך. ממממ...

 

ניצן, כנערת פיתוי, נשלחת אל אמריקה במשימה ארוכת טווח: ארנון מילצ'ן. המפיק הישראלי המצליח, מי שעושה באותה שעה את צעדיו הראשונים בהוליווד. את ההמשך כולנו מכירים. ניצן מסמנת את מילצ'ן ואורבת לו בג'קוזי. כובשת את הגבר התמים בעפעופי חן וצחוק מתגלגל. מוליכה את מילצ'ן למסע שופינג מסחרר ברודיאו דרייב של בוורלי הילס. וכל אותה עת, נוטעת במוחו מילה אחת: ביבי.

 

"ביבי הוא האיש שלך בישראל", ממתיקה ניצן בשפתותיה, "הרעף עליו מתנות, כי בבוא היום, זה ישתלם לך. ותצטרך קצת יותר משמלה שחורה קטנה של שאנל. שלח לו משהו לשתות, משהו לעשן. פנק אותו!" "אבל... אבל... זה מסריח משוחד. לא אוכל!" נבוך מילצ'ן. "ביג מיסטייק. יוג'", צוחקת ניצן כיודעת־כל ומסלקת את חששותיו.

 

זמן לא רב אחר כך היא נעלמת מהשטח, מותירה את מילצ'ן המום וכואב. משהו מהמתיקות של אותה הרפתקה יביא מאוחר יותר אל הסרט של חייו, "אישה יפה" (ג'וליה רוברטס הייתה הכי קרוב שהצליחו למצוא). ומשלוחי הסיגרים והשמפניות? אלה נשארו כסדרם עד עצם היום הזה. או עד הרגע בו בשלה ההחלטה במתפרת התיקים: לפתוח על נתניהו. אז הנה לכם. זה הצליח.

 

חי, חי וקיים. ונורא ציני

 

כריזמטי. יפיוף. אמן בהבנת הנפש. איש ספר מלומד. גיבור מלחמה העשוי ללא חת. מנהיג נערץ שיודע איך לכבוש את ההמונים, עד שרבים רואים בו משיח של ממש. נשמע מוכר? בטח: דוד המלך. נעים זמירות ישראל היה כל אלה, עד שנותר בזיכרון הקולקטיבי כגדול מכולם, לנצח נצחים. "דוד, מלך ישראל - חי חי וקיים". אלא שהיה בדוד המלך גם צד נוסף. טעימה ממנו תמצאו בהפטרת השבוע, הפטרת פרשת "ויחי": דוד המלך היה אדם ציני עד אימה.

 

למילה "ציניות" לא נמצא עד היום תחליף הולם בעברית. בגדול, המאפיינים של ציניות הם חשד באנשים, חוסר אמון בעולם, בוז לנורמות חברתיות; גישה קרה, אנוכית ותועלתנית לאללה. ואולי יש משהו מעודד בזה, שדווקא "ציניות" לא עברה מעולם גיור לעברית. נתבונן למשל על חבריו של דוד למקרא. אף אחד מהם לא ידע על אמת "לשחק את המשחק". שלושת אבות האומה, יוסף החולם, משה הכביר, יהושע הנחוש, השופטים אמיצי הלב - כן, לכולם היו סדקים וחולשות, לפעמים התנהגות אקסצנטרית, שלא לומר מופרעת (נוח, שמשון ויהוא מנהלים פייט יפה על התואר). אבל אף אחד מהם לא היה כל כך ציני, אחד ש"לא רואה בעיניים", ו"אין לו אלוהים". עד שהגיע דוד.

 

הפטרת השבוע קצרה (מלכים א', פרק ב', פסוקים א'־י"ב). היא חוזרת אל דבריו האחרונים של דוד לעולם, ומורשתו לבנו שלמה. צוואת דמים של אדם מרושע, נוקם ונוטר. אחרי איזה מס שפתיים נורמטיבי בפתיחה, הוא מגיע לביזנס: חיסול חשבונות. למשל יואב בן צרויה. תחסל אותו! ושמעי בן גרא, שפעם קילל אותי? גמור עליו! "והורדת את שיבתו בדם שאול", בררר, הנה לכם המשפט הנורא הזה. מייקל קורליאונה, צא ולמד. וזהו, פה זה נגמר בעצם. מורשת מוות, ועוד מוות.

 

הציניות של דוד נשקה לתהום במהלך חייו. יחסיו עם מיכל ויהונתן, פרשת נבל הכרמלי, הטבח בכוהני נוב, ההתחזות כמשוגע בפני אכיש, ועוד: אדם ערמומי להפליא, גאוותן עד חמת זעם, זורע פירוד והרס. אבנר בן נר יספר לכם על הזובור שחטף. שלא לדבר על הסיפור ההוא עם בת שבע. דוד זקוק לאוכל? לוקח אותו. חושק באישה? נוטל אותה. חושד שתוכניתו תיחשף על ידי עדים? מחסל אותם. הציניות של דוד מבטאת את אובדן האמונה שלו באנשים. ובמקום בו אין אמונה באנשים, התיתכן אמונה בכלל?

 

צוואת הדמים שלו הולכת שלב אחד הלאה. בשל חטאיו, נשללה מדוד המשימה הנעלה מכל, בניית בית המקדש. היא הועברה לבן, כי ידיו של האב מגואלות בדם. "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית. לא תבנה בית לשמי. כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך: הוא יהיה איש מנוחה" (דברי הימים א', פרק כ"ב). ומה הדבר האחרון שהוא מוריש לבנו? המשך נקמות ודם, בשם האינטרס הנקמני של המלך הקשיש, בימיו האחרונים.

 

"והימים אשר מלך דוד על ישראל, ארבעים שנה", חותמת ההפטרה. 40 שנות כהונה בפועל, והערצה עד ימינו. מסקנה עגומה לעתיד: הציניות משתלמת.

 

הלוגיקה של עמיר פרץ

 

חידת היגיון: אם עמיר פרץ לא מוכן לאיחוד עם מרצ, וגם: עמיר פרץ יוזם איחוד עם כחול לבן ומרצ, וגם: עמיר פרץ יודע שכחול לבן מסרבת לאיחוד עם מפלגות שמאל, כי ככה יברחו ממנה מצביעים לימין, אז: מה יחליט עכשיו עמיר פרץ בנוגע לאיחוד עם מרצ?

 

א. איחוד, כמובן! כי אם ממילא הסכמת לכלול את מרצ באיחוד הגדול - אז למה לא באיחוד הקטן, שנועד להצלת שתי המפלגות?

 

ב. לא איחוד, כמובן! כי כחול לבן היא הדיל־ברייקר. ככה גם אפשר להפיל על כחול לבן את התיק על כישלון גוש השמאל והמשך כהונת נתניהו. זה גנץ אשם.

 

ג. גם לעמיר פרץ בעצמו אין מושג.

 

yehuda.nuriel@gmail.com