מים רבים כיבו את האהבה

סתיו הררי ודין שושני, שנספו במעלית המוצפת בשכונת התקווה, הותירו חלל בליבם של אנשים רבים כל כך | אמו של דין, שלומית, שאחיה נהרג בהצפה לפני 50 שנה, מספרת על ההודעה בקבוצה המשפחתית: "משהו קרה ברחוב נדב" | אחיה של סתיו, עמית, מנסה לדמיין את הרגעים האחרונים: "אני בטוח שהם התחבקו" | השותף של דין במסעדה ("עשינו ניסויים במטבח של אמא שלו") | חברת הנפש של סתיו ("איתה עישנתי סיגריה ראשונה") והשכנים, שלא ישכחו לעולם את זעקות העזרה שהלכו ודעכו לצד הכאב הגדול, כולם דורשים לדעת מה הוביל לאסון

סתיו הררי התכוונה לפנק את חבר שלה, דין שושני, וקבעה לו תור למסאז' בשבת בצהריים, היום היחיד שבו הרשה לעצמו לא לעבוד במנצ'וק, המסעדה החדשה שפתח עם שותפיו. כל השבוע הם דיברו על זה, הוא עם החברים שלו והיא עם חברותיה. והנה הגיעה שבת ועימה מזג האוויר הסוער.

 

"בבוקר", משחזרת שלומית שושני, אמו של דין, "התחיל ברד נוראי, אז דאגתי והתקשרתי אליהם. ודין אומר לי: 'אמא, כיף לנו בבית, אנחנו יושבים ליד התנור, רואים את הגשם מהחלונות ותכף הולכים לאכול ג'חנון אצל ההורים של סתיו, והיא הזמינה לי מסאז' מתנה'. 'אולי לא תלכו?' אני שואלת אותו, והוא אומר, 'אמא, די'".

 

שיחה דומה התרחשה כחצי שעה קודם לכן עם ההורים של סתיו. "כל שבת הם היו באים לאכול אצלנו", מספר האח, עמית הררי. "אבא עושה ג'חנון ויש ארוחה כיפית. הם אמרו שכנראה לא יספיקו להגיע, כי היא קבעה ללכת עם דין לספא בשתיים בצהריים. כשהם לא באו, לא התרגשנו. אני נסעתי לחברים וההורים הלכו לקרובי משפחה. שבת רגילה. ואז חברה של סתיו התקשרה ואמרה: 'עמית, ראיתי באינטרנט שיש בלגן ברחוב נדב, שיש אמבולנסים, הצפה ואני לא מצליחה לתפוס את סתיו. כנראה קרה משהו'.

 

"אני נכנס לידיעה וכתוב שם: 'גבר בן 35'. הנתונים לא התאימו, אז לא הייתה סיבה לדאוג. חוץ מזה, סתיו הייתה במזרח שמונה חודשים. עשתה טרק לבד, בלי טלפון, חמישה ימים. אז בתל־אביב? עם סלולרי? מי חשב שיכול לקרות משהו?"

 

"ברבע לארבע", משחזרת שלומית, "אחותי שולחת הודעה בקבוצה שקרה משהו ברחוב נדב. ובראש שלי הם בכלל ברחוב אצ"ל, כי זה בניין פינתי. בארבע מתקשרים החברים של דין, והבת שלי אומרת לי: 'משהו לא טוב קורה בבניין, לכי לשם'. בעלי אמר: 'מה את דואגת? הכל בסדר'".

 

אבל שום דבר לא היה בסדר, וביום ראשון התעוררה מדינת ישראל לצילומים של שני צעירים יפים, מוכשרים ואופטימיים, שנהרגו באירוע מחריד שכמו נלקח מסרט אסונות.

 

בבוקר יום רביעי השבוע, בחניון התת־קרקעי שברחוב נדב 2, עדיין ניכרים היטב סימני ההצפה ששטפה גם את המעלית שלכדה בתוכה את דין וסתיו. שרידי בוץ עד התקרה מעידים על הגובה שאליו הגיעו המים. סורגי חלון בקיר החיצוני שיורד אל החניון שבורים, אין חשמל, שלוליות ענק ושרידי צמחייה על הרצפה, מכוניות הרוסות פזורות באי־סדר, דלתותיהן פתוחות, מושביהן ספוגי מים וחלקן נשענות באלכסון על פחי אשפה ירוקים. קרינה, אחת הדיירות, מספרת שהמכוניות פשוט שטו בחניון, וכאשר ירדו המים הן נותרו כך. גם המכונית של סתיו ודין, זו שאבא של סתיו, איציק, קנה לה כדי שתוכל להגיע ללימודים במכללה למינהל בראשון־לציון, זו שבגללה ירדו לחניון.

 

מחוץ לבניין משאית של העירייה. אנשי צוותה הקימו בצמוד לשער החניון המסורג מחיצה מקורות עץ וערמו עליה שקי חול שאמורים לעצור את המים למקרה שתהיה שוב הצפה.

 

"אנחו נמות, הצילו!"

 

נדב 2 הוא בניין חדש לחלוטין שנבנה במקום שבו שכן בית חרושת לקרח. אף שהוא עומד על תילו רק שנתיים, חוו הדיירים כמה אירועים לא שגרתיים. "לא מזמן ירו פה למטה במישהו", מספרת אחת הדיירות, "ופעם הייתה כאן שריפה. בניין מלא אקשן".

 

שלוש קומות יש בבניין, ובקומת הגג שלוש דירות. אחת מהן, מספר 13, היא הדירה שאליה נכנסו סתיו ודין לפני כארבעה חודשים. "רק לפני שבועיים", מספר עמית, אחיה של סתיו, "עשינו חנוכת בית. ישבנו כל המשפחה. דין בישל, היינו במרפסת שלהם ועשינו קידוש יחד. כולנו התרגשנו. בניין חדש, עם מעלית, דירה יפה, מלאת אור, לא ייאמן".

 

מירי היא השכנה שגרה בצמוד אליהם. גם לה יש חלק מהגג, מופרד. השכן השלישי בקומה הוא זה שהתריע כי החניון מתחיל להיות מוצף וכדאי לכולם לרדת להזיז את המכוניות. כשהתחיל לדפוק על הדלתות הייתה מירי בגג, מפנה עלים שסתמו לה את המרזב. דין וסתיו שמעו אותו וירדו במהירות. "כשנכנסתי לדירה שלי", היא משחזרת, "פתאום אני שומעת מין אזעקה. יצאתי לחדר המדרגות ושמעתי דפיקות מהפיר של המעלית, היו גם קריאות: 'אנחנו נמות', 'הצילו', 'תעזרו', ובעיקר בעיטות בדלת. ניסיתי להבין מאיזו קומה זה מגיע, התחלתי לרדת קומה־קומה, ובסוף אני רואה את כולם למטה בלחץ. אבל עד שהגעתי לקומת הקרקע, המים כבר עלו עד למעלה ולא יכולתי לרדת למינוס 1".

 

ניסית לנהל איתם דיאלוג, להרגיע, להגיד משהו?

 

"לא היה אפשר לנהל דיאלוג, כי ברגע ששמעתי אותם כבר היה אטרף, ו'אנחנו הולכים למות' ודפיקות. עד עכשיו אני בטראומה. אני מניחה שאעזוב את הדירה כי זה לא משהו שאפשר להכיל. זה ילווה אותי כל חיי. זה היה כמו בסרט, לא מרגיש לי מציאותי".

 

כשמירי ירדה במדרגות, קרינה ואנטון, דוד ואחייניתו, כבר היו למטה. קרינה מספרת ששמעו דפיקות חזקות, אבל לא צעקות, ושהאזעקה של המעלית הופעלה שוב ושוב. כשניסו להציץ לתוך פיר המעלית דרך החרך זיהו אלומת אור, כנראה של פנס הסלולרי, "ואז הבנו שבאמת מישהו נמצא בתוך המעלית. אחרי שהדפיקות הפסיקו, כולם כבר ממש נלחצו. בהתחלה חשבנו שזה אדם אחד, ואז כל השכנים התחילו לעבור בין הקומות, לדפוק דלת דלת, וראו ששניהם חסרים".

 

מפגש טעון עם חולדאי

 

שלוש דקות נסיעה מפרידות בין הבית של דין וסתיו לבית הוריו של דין, שלומית וציון. "כשאני חושבת על כמה זמן הם היו במעלית, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף", אומרת שלומית. "אפילו חמש דקות זה נצח. אני לא רוצה לדעת את הפרטים כרגע, כי זה עושה לי רע. מה שמנחם אותנו שהם היו יחד, וזה מה שאני רוצה לחשוב".

 

ראש העירייה, רון חולדאי, וסגנו, אסף הראל, ביקרו השבוע אצל שתי המשפחות האבלות. בבית משפחת שושני נתקל חולדאי בטענות קשות. שלומית היא ילידת התקווה, דור שלישי למקימי השכונה. "אמרתי לחולדאי שבכל שנה יש פה הצפות, והעירייה לא עושה כלום. תושבי הרחוב הזה לא נחשבים. הוא לא העז לענות לי. אני עצמי נולדתי בעקבות אח שנפטר. הוא התחשמל באחת ההצפות של שנות ה־60, נפל לבור עם מים ונפל עליו חוט חשמל שנקרע ברוח. יש פה בעיית תשתיות כבר 50 שנה".

 

לדין, בן 25 במותו, יש אחות גדולה ממנו, עדן, שחקנית ויוצרת תיאטרון מוכרת בתחומה. כשאני באה לבית המשפחה יושב בין המנחמים נציג ישראל לאירוויזיון, קובי מרימי, ידיד טוב של עדן. נועה שועלי, אשתו של המוזיקאי ג'וני שועלי ומנהלת בית ספר יסודי, באה גם היא לנחם. "אני רועדת בכל גופי ועצוב לי נורא", היא אומרת. "את דין חינכתי שנתיים, כיתות ה'־ו' בבית הספר גיבורי ישראל. כשאתה פוגש תלמידים מהעבר הלב אמור להתרחב ולהאיר לא להישבר ולהחשיך. כשבאתי, ההורים שלו הזכירו לי שתמיד אמרתי לו: 'אתה תגיע רחוק'. זו הייתה השנה הראשונה שחינכתי כיתה והם היו חכמים, אינטליגנטים, צמאים לידע. ודין היה יפה התואר שבהם, צ'ארמר כזה שיכולת לדמיין אותו בעוד עשר שנים כגבר חלומות. תמיד חייך, גוד ווייבס, חכם, חברותי, מלא כריזמה".

 

עם עלותם לכיתה ז', מספרת שועלי, עבר כל המחזור יחד ל"תיכון חדש", אף שהתיכון האזורי שלהם הוא עירוני ט'. שם פגש את סתיו, בת גילו, שגדלה בשכונת ביצרון. "הכרנו בגיל עשר", מספרת חברתה הטובה עדי סיגלר. "היא גרה בתל־אביב ואני בגבעתיים, אבל מכיוון שבין השכונות מפריד רק כביש, היינו יוצאים כולם לרחבת קניון גבעתיים.

 

"לסתיו", מספרת סיגלר, "היה את הקול הכי יפה בעולם. היא הייתה זמרת, אבל לא חשבה לעשות מזה קריירה. היא הייתה שקטה וצנועה אבל החדר היה מתמלא אור בכל פעם שנכנסה אליו. כשסיימתי כיתה ט' הייתי אמורה ללכת לתיכון בגבעתיים, אבל מרוב שהיינו בלתי נפרדות, אמרתי שאני לא מוכנה ללכת לתיכון בלי סתיו ואמא שלי הפכה את העולם רק כדי שנהיה יחד בכיתה. למדנו נהיגה יחד, אבל היא פרשה באמצע והיינו צוחקות על זה. איתה עישנתי סיגריה ראשונה והרגשתי שאני כובשת את העולם. היא זו שלימדה אותי לשיר קריוקי, והיא זו שניסתה ללמד אותי איך להיות קוּלית עם בנים בתיכון. תמיד הייתי בוכה לה: 'יו, הוא לא דיבר איתי, יו', והיא הייתה צוחקת עליי שאני מגזימה: 'יאללה עדי, סתמי ת׳פה וקחי בקלות'. למרות זאת", מחייכת סיגלר, "אם היא הייתה עושה משהו לא בסדר, תמיד היא הייתה אומרת להורים: 'זו עדי, זו עדי'".

 

סתיו, שקיבלה זימון ללהקה צבאית אבל לא התקבלה, שובצה כמש"קית נפגעים בקצין העיר תל־אביב. אחרי השירות נסעה למזרח עם חברה, שם התפצלו דרכיהן, והיא המשיכה לטייל לבד. "היא הייתה עצמאית ושאפתנית, ולא חיכתה שדברים יסתדרו, אלא פעלה לתקן את המצב", מספרת סיגלר. "למשל, היא התחילה ללמוד בשנקר, הנדסת תעשייה וניהול, אבל לא אהבה את זה, אז היא עברה למכללה למינהל בחוג למדעי ההתנהגות. היא רצתה להיות יועצת ארגונית".

 

לימים התפרסמה סיגלר כבת זוגו של גלעד שליט, וסתיו נפגשה עם שניהם. לפני שנתיים, כשנפרדו, התראיינה סיגלר למוסף "7 ימים" ודיברה בין השאר על הפגיעה המינית שעברה בילדותה. לפני הראיון התלבטה יחד עם סתיו. "נורא נלחצתי מה יגידו ומה יחשבו", אומרת סיגלר, "התייעצתי עם סתיו והיא אמרה לי: 'יאללה סיגלר, תני בראש. תני בראש'".

 

גם סיגלר הייתה אשת סודה של סתיו. "בתיכון", היא משחזרת, "לא היינו בחבורה של דין. לפני כשנה אני רואה אותה בקפה טאטי בגבעתיים והיא אומרת לי: 'לא תאמיני לי עם מי אני יוצאת, עם דין'. 'מה', אני עונה לה, 'דין שושני מהתיכון?' נורא הופתעתי ואז היא הראתה לי את התמונות שלהם, והיה לה ניצוץ בעיניים שלא ראיתי קודם".

 

כדורסל וקובייה הונגרית

 

דין מעולם לא היה זר בביתה של סתיו, הוא היה המדריך בצופים של עמית, אחיה הצעיר. "הם למדו יחד בתיכון אבל לא היו באותה חבורה", מספרת שלומית. "יש להם חבר משותף ויום אחד הם היו אצלו, ישבו עם כולם והתחילו לשים יד אחד על השנייה. ואז דין חזר הביתה ואמר לי: 'אמא, יש שם אחת שמזכירה לי את עדן חבל על הזמן, באנרגיות, בפתיחות, בווייב שלה'"

 

"סתיו ודין היו יחד ונפרדו וחזרו ונפרדו וחזרו", מספר טדי רוזנבאום, חברו הקרוב של דין ושותפו במסעדת מנצ'וק, "עד שדין ורומן, שהיה השותף שלו לדירה, עשו חנוכת בית, ומאז דין וסתיו נהיו זוג". בהמשך, מספר טדי, סתיו עברה לגור איתם, ונוצרה כזאת אידיליה שכאשר הם עברו לדירה אחרת הם עברו יחד, כזוג עם שותף.

 

"הם היו הילדים הכי מצחיקים בעולם", אומר רוזנבאום, "כל היום היו מציקים ומעצבנים אחד את השני. כמעט לא הייתה להם תמונה ביחד בלי שמישהו מהם עשה פרצוף. לפני שבוע, למשל, היה סרוויס קשה במנצ'וק, ודין נשכב בתוך הבר כדי ליישר את הגב שלו. ואז סתיו באה אליו, הציקה לו, אמרה שהיא תיתן לו מכות".

 

רוזנבאום מכיר את דין מגיל 14. "אנחנו חבורה של כעשרה אנשים שגדלו יחד מהגן. למדנו יחד ביסודי, ובצופים זה הפך להיות חברוּת. עד כיתה י' הוא שיחק כדורסל והגיע לקבוצת בני־יהודה. כשעזב את הספורט הוא נשאב לצופים, בהתחלה כמדריך ואחר כך כמרכז הדרכה, שזה מעל הרשג"דים".

 

אחרי שירות בהנדסה קרבית הלך דין לעבוד אצל אבא שלו, בעל פיצרייה במודיעין. בשלב די מוקדם החליטו שני החברים כי עולם המסעדנות הוא המגרש שלהם. אבל בעוד שרוזנבאום התרכז בתחום הניהול, דין התרכז בבישול ועבד במסעדות הנחשבות ביותר בעיר: בדלאל היה מלצר, באיגרא רמא ובשילה היה טבח.

 

"בשילה יש מסת עבודה ולא פשוט להיות טבח", מספר עילי הררי, שעבד עם דין במסעדה והפך לחבר קרוב שלו. עומדים על הרגליים 12־14 שעות ביום, סרוויס של 200 איש בערב. צריך להיות חזק מנטלית. יש פס קר ופס חם, וצריך להיות במעמד מסוים כדי לעבוד בכל אחד מהם. דין הגיע לפס היותר נחשב מיד, כאילו דילג על כל השלבים. עבדנו כל כך צמוד שדי מהר הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מהילדות, כאילו עשיתי איתו טירונות. היינו יוצאים פעם בחודש למסעדות כמו טאיזו, קלארו, גם לשילה. שותים מלא, אוכלים טוב, מדברים, מעשנים, ככה שלוש שעות. לא צריך יותר מזה.

 

"איתו, כבר בערב השלישי דיברנו על ענייני הלב. דין אהב לבשל. זה בער בו. הוא ידע מה הוא רצה בחיים. גם לגבי סתיו. היא תמיד הייתה בדו־שיח בינינו. 'יש לי חברה טובה מהתיכון', הוא היה אומר. ובסוף הם נהיו יחד. ככה הוא גם ידע שהוא רוצה מסעדה משלו. הוא שידר לעולם שזה מה שהוא רוצה, האמין בזה וזה מה שקרה".

 

רוזנבאום: "אחרי שמונה שנים של עבודה קשה, דין הבין שלא משנה כמה הוא יעבוד, הוא אף פעם לא ירגיש מוכן לפתוח מקום. בגלל זה הלכנו למלצר חצי שנה בדלאל בכיכר המדינה, מתוך הבנה שאם אנחנו רוצים להיות שותפים בעסק, אנחנו צריכים לעבוד על הדינמיקה. וכל אותו הזמן היינו עושים ניסויים במטבח של אמא שלו. הוא היה פוסל כל מה שהייתי מציע".

 

"היו לנו כמה אופציות להצטרף לעסקים קיימים. אנשים אהבו שבאנו יחד, כצמד. שבת אחת דין ישב עם ההורים ואבא שלו אמר לו: 'תגיד לי, אתה מטומטם? מה אתה מחפש רחוק? בוא נפתח שלושתנו שקשוקות בטעמים'. לא רק שדין התעלם ממנו, אלא שיום אחרי זה היינו בדרך לעוד ראיון עבודה, עם הצעה יפה ותנאים טובים. אבל בדרך חזרה הביתה הבנו שאין הצעה מספיק טובה שתגרום לנו להיות שכירים. חזרנו לציון ואמרנו: 'אוקיי, איפה נפתח?' והוא אמר: 'דרום תל־אביב'. כבר היה לנו את הרעיון של איך הוא הולך לעשות שקשוקה בטעמים, אבל בסוף החלטנו ללכת על המנצ'וק, שזה רעיון ייחודי שלנו – ירקות צרובים על ממרח ירקות, מוגש עם ביצה עלומה מעל, חלה בצד ושלושה מטבלים. ומכיוון שאמרנו שביצה עלומה פחות יתקבל טוב בשכונת התקווה, נלך על ביצרון".

 

דבורה מבית הקפה הוותיק "פיצרון" זוכרת איך לפני חצי שנה נכנסו למקום שלה בשדרות ההשכלה שני צעירים חדורי מוטיבציה ושאלו אם היא מתכוונת לפנות את החלל. דבורה אמרה שהיא לא, אבל החומוסייה הצמודה לה כן. לפני שלושה חודשים, אחרי שיפוץ, נפתח המנצ'וק.

 

"בהתחלה הם לא הבינו איך אני עוזרת להם עם ירקות שהיו חסרים להם או תבלינים", מספרת דבורה. "אבל הם היו כמו הילדים שלי. דין היה המוח מאחורי המסעדה. הוא המציא את המנה, הוא היה השף. ילד שחי את המטבח ואהב להיות בו. הוא ידע והבין איך לעשות חיבורים כדי שייצא משהו טוב. זה משהו שלא כל אחד יודע לעשות".

 

בעוד דין פתח מסעדה, עילי הררי – חברו ממסעדת שילה – נסע לגור ולעבוד בפירנצה. לפני חודש נחת לחופשת מולדת קצרה ומיד הלך לבקר את דין. "אמרתי לו: 'אני חייב להגיע אליך, חייב לטעום', והוא עשה לי אוכל, טעמתי, נתתי לו ביקורת. הוא כל הזמן שאל: 'אתה שבע? איך זה מרגיש לך? מה היית מחליף?' הוא היה מבסוט, מחייך, מאושר. אחרי כמה שנים שאנחנו מדברים רק על אוכל, ומה נעשה ומה אנחנו רוצים מהחיים, זה היה מרגש לראות שהוא השיג הכל".

 

לפני שלושה חודשים החליטו דין וסתיו לעבור לגור יחד בלי שותף, ושכרו את הדירה ברחוב נדב 2. דין, אומר רוזנבאום, חלם להישאר בשכונה ולגדל בה את ילדיו. יחד עם סתיו, כמובן. "שניהם היו אנשים ביתיים, רצו מקום לארח. סתיו אהבה לשתול פרחים, לגדל עציצים, היו לה פלפלים חריפים בחוץ, נענע ומרווה וכל מיני שטויות שדין היה מביא לה. היא אהבה חמצוצים, הפסים הצבעוניים האלה שמצופים סוכר, ודין היה קונה לה ב'התקווה' קופסה של ארבעה ליטרים, הם היו מסיימים יחד חצי ובבוקר הוא היה מגלה שהיא אכלה לו את כל השאר. דין של החודשים האחרונים היה הדין הכי מאושר שפגשתי".

 

בימי שישי היו השותפים סוגרים את המנצ'וק בסביבות הצהריים. בשישי האחרון סיים רוזנבאום את מטלותיו ובא לסגור. "ואז דין אמר לי: 'יודע מה? אני רוצה להניח תפילין ואני אסגור. אתה יכול ללכת'. משם הלך דין לאחותו לשחק פינג־פונג בשולחן החדש שקנתה. כשדיברנו הוא אמר: 'קרעתי אותה', והזמין אותי לשחק איתו בסוני. דין אהב לשחק בסוני, אהב לעשות קיר טיפוס, השתדל פעם בחודשיים לשחק כדורסל. התחביב האחרון שלו היה לפתור קובייה הונגרית. אמרתי לו: 'אני מכחיש אותך', שבסלנג שלנו זה: אני לא בא".

 

המסאז' שלא היה

 

ערב שישי האחרון. שגרה של זוג צעיר ולא נשוי. דין הלך לארוחת שישי אצל ההורים, בעוד סתיו יצאה לעוד משמרת במסעדת בורק בפלורנטין. "היא הייתה הפנים של המקום שלנו", מספר בעל המקום והשף, ברק יחזקאלי. "היא זו שטיפלה בכל ההזמנות, וגם מילצרה אצלנו יותר משנה. ילדה מדהימה ואחראית בצורה בלתי רגילה ושקטה, מאלו שבלי שאתה שם לב מתקתקת הכל במין חיוך קטן ועניו. תמיד צחקנו על זה שהיא היחידה שלא מביאה את החבר שלה למסעדה, אז היא הייתה עונה: 'הוא בתחום כמוך, הוא כל הזמן עובד'.

 

"דווקא בשישי האחרון תפסתי אותה ואמרתי לה תודה על כל מה שהיא עושה למען המסעדה, ושהיה אחלה ערב. היא סובבה ככה את הראש אחורה ואמרה: 'זה לא אני, זו טל התותחית'. טל זו אשתי, שבמקרה עבדה באותו ערב. אתה לא מחמיא כל יום למי שעובד איתך, אבל אתה גם לא חושב שזה היום האחרון של מי שנמצא לידך. אני שמח שאמרתי לה".

 

מיד אחרי הקידוש והארוחה הלך דין לביתו. "מזמן לא הייתי לבד", אמר לאמו. ובכל זאת, רוזנבאום מספר שאת מקומו על הסוני פלייסטיישן תפס חבר אחר, ירין, והשניים שיחקו עד שתיים בלילה. ובבוקר, המסאז' שלא היה ובמקומו באה טרגדיה גדולה. "הוא בטח רצה להוכיח לה שהוא יכול לפתוח עבורה את הדלתות", מנסה עמית לדמיין את רגעיה האחרונים של אחותו. "אני בטוח שהם התחבקו והוא ליטף אותה ודאג לה ושמר עליה שם אבל הוא לא היה יכול לעזור לה. הם היו זוג מדהים שבאמת מתו על שטויות, בסך הכל על מעלית".

 

ביום שלישי הוחזרו לבני משפחת הררי מחשבה האישי והטלפון הנייד של סתיו שנמצאו במעלית. "מאז האסון לא דיברו איתנו, לא אמרו לנו כלום ואנחנו לא יכולים לא לדעת מה קרה לה ברגעיה האחרונים", אומר אחיה, עמית. "לא מגיע למשפחה שלנו אסון כזה ובוודאי שלא להישאר בלי תשובות".

 

שלומית, אמו של דין, מנסה לא לחשוב על כוחות החילוץ שהגיעו באיחור: "זה קשה לי מאוד ולוקח אותי למקומות לא טובים. מישהו אמר לי שלכבאים לקח שעה וחצי, אחר דיבר איתי על שעתיים. ואני לא רוצה לשמוע, כי כל דבר כזה מוריד אותי".

 

במשטרה אומרים כי מיד לאחר האירוע נפתחה חקירה לבירור נסיבות האסון. "כבר במהלך פעולות החילוץ התלוו למשפחות קצין משטרה ועובד סוציאלי מטעם העירייה. בימים האחרונים ביקר אצל אחת מהן קצין מהיחידה החוקרת ומסר פרטים רלוונטיים בהתפתחות החקירה. בימים הקרובים צפוי להתקיים ביקור אצל המשפחה השנייה".

 

מכבאות והצלה לישראל נמסר: "כוחות מתוגברים של לוחמי אש פעלו במהלך אותו יום במסירות ובחירוף נפש לחילוץ לכודים הנמצאים בסכנת חיים בעשרות אירועים. לוחם האש הראשון הגיע לזירה תוך זמן קצר יחסית, אך לא יכול היה לעזור נוכח מורכבות החילוץ והאירוע. הוא הזניק למקום צוללנים מיומנים מיחידת להבה, שהם בעלי הכשרה מיוחדת לחילוץ לכודים במים עכורים". סגן נציב כבאות והצלה לרגולציה, חיים תמם, מוסיף: "סגירה של דלת האש, שמפרידה בין החניות למעלית, הייתה יכולה אולי למנוע את האסון. חשוב מאוד להקפיד לסגור אותה: זה מגן גם ממים וגם מעשן, אם למשל מכונית עולה באש בחניון".

 

מעיריית תל־אביב נמסר: "הטיפול בדרום העיר הוא בין משימות־העל של העירייה ב־20 השנים האחרונות, במיוחד לתחום התשתיות, שבו הושקעו בעשור האחרון יותר ממיליארד שקלים. אך כפי שראינו השבוע, במקרים של גשם קיצוני גם מערכת הניקוז הטובה ביותר אינה יכולה לקלוט באופן מיידי את כל הממטרים. כך היה גם בערי חוף נוספות – נהריה, חיפה, אשדוד ואשקלון. האזורים הפגיעים ביותר הם אלו שנמצאים מתחת לגובה הניקוז ובסמיכות לנחלים, כמו שכונת התקווה. גם בסוף השבוע הזה נמצאת העירייה בכוננות שיא, ואנו מבקשים מהתושבים להישמע להוראות ולפנות למוקד 106 בכל שאלה או בקשה".

 

Etti-ab@yedioth.co.il