סכום האיש כמשפט אופיו הציבורי. שלושת המועמדים למשרת שר הבטחון ראויים, אלא שמתן וילנאי ראוי יותר, כי הוא שיחק אותה פוליטית הכי פחות.
אחרי רקורד מצוין בצבא מינו תחתיו אחר והוא נשם עמוק והגיע לפוליטיקה. בפומביות הישראלית של מי תככן נגד מי, הוא צועד רחוק בסוף. נאמנותו לברק כראש ממשלה הייתה אמיתית ואמיצה. הוא לא תקע סכינים בגבו של איש ולא רץ מעשיית נפשות לעצמו לכיפוף אחרים. הוא קצין וג'נטלמן מהמין הנדיר אצלנו, כזה שידו אינה אוחזת בגרונו של חברו, כזה שזוכר למי אמר שלום בבוקר.
מחוסר מרפקים, מצא עצמו הגנרל בתרבות מדע וספורט. הניסיון שלו לתקן מעוות של שנים בתרבות מתוך ידיו הצייקניות של בייגה שוחט דומה ליהודי הקטן והחלשלוש שבתחרות סחיטת לימונים סחט הכי טוב, משום ששימש גזבר מגבית של הסוכנות. החייל הזה רצה שהספרות והאמנות ינשמו. הוא לא ישב שם וחיכה שמישהו ימנה אותו לשר בכיר יותר. כשברק החל להיפגע וחבריו נטשו אותו וילנאי היה שם . אף מילת רוע לא נמלטה משפתיו. המרכז שממנו הוא צריך לקבל מינוי אולי אינו מכיר אנשים טהורי לב שיכולים לשמש בתפקיד שר ביטחון ביתר מקצועיות. מהבית הביא וילנאי, כמו שסנה הביא אתו, עבר תרבותי עשיר ואהבת הארץ במובן הפשוט והישיר ביותר של המילים.
היתרון של וילנאי בעיני מי שמחבב אותו ואת סנה מרחוק - אנחנו לא יושבים ב"קפה תמר" - אינו רק בישירות שגילה או בחברות ובנאמנות שאפיינה גם את סנה, אלא בכך שמבין שלושת המועמדים יש לוילנאי תעודת הכשר ביטחונית נכבדה יותר ואת המשהו הנוסף, את היותו חף מתאוות שררה ומדון.
הוא לא רב עם שרים. הוא לא הקים מחנה. הוא לא התייחד עם עיתונאים ולא השמיץ את חבריו. אם נכונים דברים אלה, צריך רק להתפלל שמתן וילנאי ייבחר. כי מי שאינו יושב במשרד התרבות שלנו לא ישכנע ממשלה ישראלית שללא תרבות ושפה עברית מועשרת ומוגנת איננו אלא סניף מזרח תיכוני של מקדולנדס.
יש במתן וילנאי גדולה מוצנעת ויכולת לעשות דברים לא פופולריים ויכולת לעבוד עם אחרים. שר ביטחון בממשלה כמו זאת הנרקמת חייב לעבוד עם ראש ממשלה ולא לנסות לדקור אותו בגבו. וילנאי לא דוקר, גם סנה ופואד אינם דקרנים. אבל מקומו של וילנאי בין סכינאי העבודה ניפקד לגמרי; מי שנשאר כך נאמן לחברו בהנהגה, כמו וילנאי לברק, ללא התכופפות אלא מתוך הבנת הפרוטוקול ודחיית שיקולים אישיים, חייב במצב שנוצר להיות העזר כנגד שרון. ואני הרי מדבר בתור לימון.