הבת הראשונה עתרה לקיים צוואה של אביה מ-2014, שבה הוריש לה את כל עזבונו, שכולל דירה וכספים שונים. אחותה התנגדה לכך וביקשה לסלק על הסף את הבקשה בטענה שהאב לא ביטל כדין צוואה הדדית שערך עם אמם ב-2006.
בצוואה זו הורישו ההורים את עיזבונם זה לזה, ולאחר מותם – לשמונת ילדיהם (אם כי הדירה תחולק לכולם אך לא בחלקים שווים). אחים נוספים מסרו לבית המשפט שהם מצטרפים לעמדת המתנגדת ותומכים בקיום הצוואה המוקדמת.
מכאן עלו כמה שאלות שדרשו הכרעה. האם הצוואה מ-2006 הייתה הדדית? אם כן, האם היא בוטלה בהודעה בכתב כפי שהחוק דורש, האם בוטלה על ידי צוואה מאוחרת, או שמא לא בוטלה כלל. האחות המתנגדת טענה בין היתר שאביה לא שלח הודעת ביטול בכתב לאמה, ולא שינה את הצוואה מ-2006. לפיכך, התעקשה, לצוואה המאוחרת אין תוקף.
מנגד, טענה אחותה שהצוואה מ-2006 לא הייתה צוואה הדדית. לכן, לשיטתה, לא נדרשה שום הודעת ביטול, והיא בוטלה עם עשיית הצוואה המאוחרת.
על רקע עדות עורך הדין שערך את הצוואה מ-2006, שנכתבה בלשון רבים, קבעה השופטת גולן-תבורי שאכן הייתה זו צוואה הדדית (ליתר דיוק - שתי צוואות שעליהן חתמו שניהם באותו יום).
"הוכח רצון הדדי של בני הזוג, לא נסתרה טענת ההסתמכות של בני הזוג בצוואותיהם זה על זה, שניהם הסכימו כי עיזבונם יחולק רק לאחר פטירת שניהם, שרצונם המשותף ימומש לאחר פטירת שניהם", כתבה.
בהמשך נקבע כי האב לא ביטל כחוק את הצוואה כיוון שלא שלח לרעייתו הודעה על כך, בעוד שחוק הירושה מחייב זאת. השופטת הבהירה שלא ניתן לסטות או להתנות על הוראת חוק זו, ולא די ב"ידיעה משוערת" של הצד השני על ביטול.
מאחר שהצוואה לא בוטלה על ידי האב בהתאם לחוק, נקבע כי "כל צוואה מאוחרת יותר בטלה וחסרת תוקף". לפיכך נדחתה הבקשה לקיום הצוואה מ-2014, ונקבע כי תקוים הצוואה ההדדית מ-2006. המפסידה חויבה לשלם לאחותה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15 אלף שקל.