לפני כשנתיים פקעה אשרת השהייה של המטפלת הסיעודית שליוותה את הקשיש במשך שנים, והוא ביקש מרשות האוכלוסין וההגירה לאשר לו להמשיך להעסיקה מטעמים הומניטריים חריגים. המשרד דחה את בקשתו וקבע שלא מדובר במקרה קיצוני המצדיק לסטות מהוראות החוק האוסרות על המשך השהייה של המטפלת בישראל.
הקשיש לא ויתר. בערר שהגיש באמצעות עו"ד טל אופיר ועו"ד מריה צ'רנין דקל, הוא טען שמדובר בדיני נפשות והוא זקוק למטפלת נואשות.
לערר צורפו מסמכים רפואיים שתיארו את מצבו הרפואי והנפשי הקשה והובעה בהם תמיכה מובהקת בהישארות המטפלת הספציפית שסייעה לו רבות.
בין היתר הופנה בית הדין לחוות דעת רפואית שלפיה ניתוקו של הקשיש מהמטפלת עלול להביא לתגובה דיכאונית קשה, וכן למכתב מהפסיכולוגית שלו המציינת כי הוא זקוק לליווי של דמות מוכרת כדי להתמודד עם החרדות שמהן הוא סובל.
מנגד, משרד הפנים חזר על החוק והנוהל החלים על המקרה וקובעים במפורש כי אישור המשך העסקה יכול להינתן רק במקרים מוגבלים ומצומצמים שבהם מוכח צורך הומניטארי מובהק. לטעמו, המקרה של הקשיש אינו כזה והוא יכול בקלות למצוא מטפל חלופי.
הדיין מיכאל זילברשמיד ציין כי התערבות בהחלטת של משרד הפנים תיעשה בדרך כלל רק כאשר נראה שההחלטה הונעה משיקולים פסולים או שהמשרד התעלם מנתונים חיוניים או פעל בניגוד לחוק, אך זה לא המקרה.
בפסק הדין צוין כי לא נמצא פגם בשיקול הדעת של משרד הפנים, שבחן את כל השיקולים הרלוונטיים ואת טענות העורר והמטפלת, והגיע להחלטה שהולמת את לשון החוק והנוהל.
אלא שעם זאת, המסמכים הרפואיים העדכניים שהגיש הקשיש וההתרשמות ממצבו הכללי, שכנעו את הדיין כי יש מקום לבחון את הבקשה בשנית. לפיכך הערר התקבל במובן זה שמשרד הפנים ידון בעניין פעם נוספת וייתן החלטה חדשה.