אחיה של המנוחה – שאובחנה עם פיגור שכלי קל וסכיזופרניה – מונה לשמש לה כאפוטרופוס לגוף כשהייתה מאושפזת במרכז גריאטרי כמה חודשים לפני מותה ממחלה סופנית. ימים ספורים לאחר המינוי היא חתמה על הסכם להעברת הדירה שלה במתנה לאחיה.
ואולם, כשהאח ביקש לרשום את הזכויות על שמו לאחר מותה, דרש רשם המקרקעין הסכמה של היורשים האחרים, ואלה סירבו לאשר את העברת הזכויות.
בעקבות זאת פתח האח בהליך משפטי בבית המשפט למשפחה, שב-2018 קיבל את תביעתו לאכיפת הסכם המתנה, אך היורשים לא השלימו עם פסק הדין והגישו עליו ערעור למחוזי. הם טענו כי לאפוטרופוס אסור לקבל טובות הנאה ממי שהוא ממונה עליו עקב חשש לניגוד עניינים. לדבריהם, המנוחה לא הייתה כשירה לקבל החלטות הרות גורל וברור שלא הבינה את משמעות ההסכם, שלא כלל אפילו הוראה לשמירת זכות המגורים שלה בדירה.
מנגד, טענתו המרכזית של האח הייתה שהאיסור לקבל מתנות חל על אפוטרופוס לרכוש ואילו הוא מונה כאפוטרופוס לגוף. לדבריו, הפסיכיאטר שמונה בהליך הקודם קבע שאחותו הייתה כשירה לבצע פעולות משפטיות, ולכן אין כל עילה להתערב בממצאי בית המשפט למשפחה.
השופט נפתלי שילה שכתב את פסק הדין העיקרי, קיבל את הערעור בעיקר מהטעם שהאח היה בניגוד עניינים. הוא הבהיר כי כל סוגי האפוטרופוסים מחויבים לפעול לטובת האדם עליו הם ממונים ולהימנע ממצב של ניגוד עניינים, ובהקשר זה אין הבדל בין אפוטרופוס לגוף או לרכוש.
"ככל שיתאפשר לאפוטרופוס לגוף לקבל מתנות משמעותיות מהאדם שהוא מונה עליו, הדבר עלול לפתוח פתח לניצול מצוקתו", נכתב. "יש לשמור מכל משמר על טוהר מניעיו של האפוטרופוס לגוף וככלל, יש למנוע העברת רכוש לאפוטרופוס. אם אכן באמת ובתמים מעוניין האדם שמונה לו אפוטרופוס לגוף להעניק מתנה לאפוטרופוס כאות תודה והערכה על פועלו, יהיה עליו לפנות מראש לבית המשפט לקבל אישור".
השופט שילה ציין כי אין ספק שקבלת דירתה של המנוחה הציבה את אחיה בניגוד ענייניים – שהרי היה לו אינטרס מובהק שלא תחזור אליה לאחר האשפוז (ואכן הוא העביר אותה למוסד). בנסיבות אלה, האח היה מחויב לקבל את אישורו של בית המשפט למהלך.
סגן הנשיא שאול שוחט הוסיף כי העובדה שההסכם לא עיגן את זכותה של המנוחה לגור בדירה מעידה כי אחיה לא מילא אחר חובתו לשמור על האינטרסים שלה. השופטת עינת רביד הסכימה עם חבריה, כך שפסק הדין של בית המשפט למשפחה והסכם המתנה בוטלו.