מבט מקרוב: יומיים עם המדליסטית האולימפית שברחה מאיראן

לוחמת הטקוואנדו קימיה עליזאדה היא המדליסטית האולימפית הראשונה והיחידה של איראן. היא הפכה לאייקון ברפובליקה האסלאמית, רוחאני כינה אותה ה"בת שלי", אבל לפני כחודש היא ובעלה ערקו לגרמניה ובפוסט קורע לב התוודתה: "אינני רוצה עוד להיות קשורה לשחיתות ולשקרים של המשטר". זאב אברהמי התלווה אליה ולבעלה בחייהם החדשים בגרמניה, ושמע מדוע החליטה לעזוב את מולדתה, גם במחיר של אובדן הקריירה

לא כל יום מגיעה ללונן, עיירה גרמנית שלווה, אישיות שמנערת את קצב החיים האיטי שלה. כנראה גם לא פעם בעשור. אבל ביום שישי האחרון הגיעו עשרות עיתונאים ללונן, מפוצצים בציוד צילום והקלטה, וניסו לפלס את דרכם בגשר מעל הנהר ואחר כך במדרחוב הראשי בניסיון להגיע למועדון הטקוואנדו המקומי, שם נערכה מסיבת העיתונאים הרשמית לרגל אליפות גרמניה בטקוואנדו — לא אירוע מסעיר במיוחד בימים רגילים. 

המועדון נמצא בין מכון שיזוף לבין חנות שמוכרת מסגרות ותמונות, בקומה השנייה של בניין בן שלוש קומות, מעל סטודיו לבלט. לשם בדיוק נהרו כל אנשי התקשורת, כדי לשמוע את לוחמת הטקוואנדו האיראנית, קימיה עליזאדה בת ה-21, שהודיעה לפני כשלושה שבועות בפוסט בחשבון האינסטגרם שלה שהיא עורקת מאיראן.

רק כדי לסבר את האוזן על גודל המכה שחטף משטר האייתוללות עם עזיבתה — עליזאדה היא האישה היחידה שזכתה אי-פעם במדליה אולימפית עבור איראן. לפני ארבע שנים היא ניצחה במשחקי ריו במשקל עד 57 קילוגרם וזכתה במדליית ארד. ב־2014 היא זכתה במדליית זהב באולימפיאדה לנוער בסין, שם הייתה גם נושאת הדגל האיראני. לפני ואחרי המדליה האולימפית שלה זכתה במדליות כסף וארד באליפות העולם בטקוואנדו. היא הייתה אייקון להמונים באיראן, בעיקר נשים, המשטר אהב לנפנף בה.

לא רק באיראן התגאו בלוחמת הצעירה. באוקטובר האחרון בחר בה ה־BBC כאחת ממאה הנשים המשפיעות ומעוררות ההשראה בעולם. באיראן שמחו על הבחירה, מן הסתם. אבל אף אחד במולדתה לא האמין ששלושה חודשים לאחר מכן תשב עליזאדה בגרמניה ללא החיג'אב ותדבר במסיבת עיתונאים על העריקה שלה. כשמשני צידיה בעלה, חאמד מדאנאצ'י, והמנהל שלה, מוחסאן עליאכבר זאדה עטאר, היא נראתה אבודה ומבולבלת. יושבת עם נעלי חורף אפורות וגרביים לבנים שהתחבאו בתוכן, מכנסיים שחורים צמודים, סוודר לבן עם צווארון, ז'קט בז' דק וצעיף תואם שאת קצותיו מוללה לאורך כל השיחה.

ביומיים שבהם ליוויתי אותה, בעלה היה איתה בכל מקום, לא מוציא מילה. עיניה התרוצצו חסרות מנוחה בניסיון לברוח מכל מגע של ארבע עיניים, בעלה היה משענת הקנה היצוק שלה. המנהל שלה משך אליו את כל הזרקורים, הוא תירגם עבורה מגרמנית לפרסית, ואחר כך תירגם את תשובותיה לגרמנית. בין רצף המילים והשאלות הפוליטיות שנהדפו על ידי המנהל שלה דבר אחד היה ברור: עליזאדה לא מתכוונת לחזור לאיראן גם לא במחיר איבוד הקריירה שלה והחלום להשתתף באולימפיאדת טוקיו שתיערך בקיץ.

"גרמניה האריכה לי את הוויזה אבל אסור לי להגיד עד מתי", אמרה עליזאדה דרך הסוכן שלה. "אני רוצה לייצג את גרמניה באולימפיאדת טוקיו 2020, אבל אם זה לא יקרה אני אמשיך להתחרות ולהתאמן כדי להגיע למשחקים ב־2024, ואני מקווה להביא לגרמניה כמה שיותר מדליות. בכל מקרה אין סיכוי שאני אחזור לייצג את איראן. אני בת 21 וזו ההחלטה שלי".

סיפורה של עליזאדה עוד יפרנס הרבה ספרים וסרטים הוליוודיים, אבל תחילה למאורעות כפי שהיו. לפני כחודש יצאה עליזאדה עם בעלה לירח דבש מאוחר בהולנד. אחרי שנים שנאסרה יציאתו של בעלה להתלוות אליה לתחרויות הם קיבלו סוף־סוף אישור ומימון מפדרציית הטקוואנדו של איראן וארזו שתי מזוודות כל אחד, נפרדו בשלום סמלי מהמשפחה, וטסו. כשנחתו בנמל התעופה סחיפהול, עליזאדה ביקשה מבעלה שיחכה לה שנייה. היא נכנסה לשירותים, הורידה את החיג'אב, שמה אותו בכיס ויצאה. 

הם שוטטו ברחובות אמסטרדם ושטפו את העיניים. נצמדו לכל רגע מתוך ידיעה ששעון החול אוזל להם ושעוד מעט הם יצטרכו לחזור למציאות שנפשם קצה בה. מהטלפון המשיכו להגיע עוד ידיעות על הפגנות ודיכויים באיראן, וכשיצאו מאמסטרדם קיבלו את הידיעה על ההתנקשות בקאסם סולימאני. ב־8 בינואר היו באיינדהובן כשהתקבלה הידיעה על הפלת המטוס האוקראיני. הם התפלצו מהתגובה האיראנית.

בלילה הם יצאו לערב התייחדות עם הנספים שנערך במרכז איינדהובן. צלם איראני גולה, ג'אלה יקטי, צילם אותם ביחד מול ספסל עם פרחים, נרות דולקים ותמונות הנספים. אחר כך הם נעלמו מהעולם לשלושה ימים, התבשלו אחד עם השנייה, ניסו להבין מה זה אומר, הדבר הזה שהם מדברים עליו. ב־12 בינואר קימיה עליזאדה פתחה את חשבון האינסטגרם שלה, בחרה תמונה מאוד מסוימת, והתחילה לתקתק: "במה להתחיל? בשלום, להתראות או אולי בתנחומיי...", כתבה והסבירה מיד את הסיבות מדוע בחרו היא ובן זוגה לערוק.

מדובר במילים שאין מהן דרך חזרה. מילים שיכולות לגרום לה להסתכל אחורה עד שארית ימיה, לא רק מהגעגוע אלא מסכנת הנקמה. "אני אחת ממיליוני הנשים המדוכאות באיראן, שמשחקים בהן כבר שנים", כתבה. "אני לא באמת גיבורה ולא באמת אישה שעשתה היסטוריה, אחת מאלה שבמשך שנים משחקים בהן. הם לוקחים את זה לאן שהם רוצים. כל דבר טוב שעשיתי וכל מדליה שזכיתי בה, הם לקחו זאת ממני לטובתם האישית והשתמשו בזה למטרות שלהם. הנשמה העצובה שלי לא אוהבת עוד את ההתנהגות הכלכלית והפוליטית שלכם. לכל האנשים העצובים והנהדרים באיראן, לא עשיתי שום פשע בצעד שלי ולא שיקרתי. אף אחד לא הזמין אותי לאירופה ואף אחד לא פתח עבורי שער לגן ירוק ופורח. ההחלטה שקיבלתי הייתה קשה יותר מזכייה במדליה אולימפית, אבל בכל מקום שלא אהיה אמשיך להיות הבת של איראן. אני מוכנה לשלם את המחיר הכבד כדי לא לשבת יותר סביב שולחן הדו־פרצופיות, השקרים, חוסר הצדק והחנפנות. לא רוצה להיות קשורה לשחיתות ולשקרים של המשטר. הנפש השבירה שלי לא מתאימה לקשרים הכלכליים המטונפים וללובי הפוליטי שלכם".

לעליזאדה 428 אלף עוקבים. היא זכתה ל־600 אלף לייקים בעקבות הפוסט שלה. מכאן היא החלה דרך חדשה והצטרפה לרשימה של ספורטאים איראנים שגלו ממדינתם מאימת המשטר, בהם הג'ודוקא סעיד מולאי שערק לגרמניה וקיבל בינתיים אזרחות מונגולית, אחרי שהרשויות באיראן אסרו עליו להתמודד עם ג'ודוקא מישראל.

אבל עליזאדה היא לא עוד ספורטאית גולה. אף אחד הוא לא מדליסט אולימפי, ואף אחד מהם לא היה מודל לחיקוי כמוה. מאז הכרזתה היא מתקבלת בגרמניה כמו סופר־סטאר בינלאומית. הגורמים המקצועיים ברפובליקה הבינו שיש פה הזדמנות פז לקבל קצת תשומת לב מהתקשורת, ולכן הם הביאו גם שלושה לוחמי טקוואנדו לשולחן הראיונות. בחצי השעה הראשונה דיברו רק על טקוואנדו גרמני, וצוותי הטלוויזיה שהיו אמורים להיות כבר במקום הבא בתוך שעה התחילו להשמיע קולות של תרעומת. אחר כך ניתן האות לשאלות והחלה הסתערות מטורפת של העיתונאים על השולחן.

שאלתי אותה אם היא באמת מבינה את גודל המעשה שלה, מבחינת אישית ומשפחתית ומבחינת העתיד. "אני לא מסתכלת אחורה. אני רק רוצה חיים שקטים וטקוואנדו, בעיקר עכשיו כשאני נשואה", היא ענתה, "זו הרגשה נהדרת לעשות החלטות שישפיעו על העתיד שלי. זה לא ברור עכשיו, אבל אני בטוחה שעוד כמה שנים אני אבין איזו החלטה מצויינת קיבלתי". ומה עם המשפחה שאלתי, והסוכן צנזר.

עליזאדה מתאמנת במועדון בהמבורג (לשם הביא אותם המנהל שגר בעיר), עיר עם הקהילה הפרסית הגדולה בגרמניה. כעת יש תחרות בין שלושה מועדונים על שירותיה. כדי להשתתף באולימפיאדה היא תצטרך שאיראן תוותר על האזרחות שלה ושגרמניה תאשר לה אזרחות. אבל הסיכויים לכך קלושים. הסיכויים הטובים ביותר שלה להשתתף בטוקיו 2020 היא דרך נבחרת הפליטים. אבל גם אם תימצא לה הדרך להתחרות כגרמנייה, צפויה לה התנגדות בעיקר מחברותיה לסגל שמתאמנות כבר ארבע שנים כדי לקבל את שני הכרטיסים היחידים לאולימפיאדה. 

מסיבת העיתונאים הייתה טעימה מוקדמת עבורן לתשומת הלב לעליזאדה בלי שהיא תעשה מאומה על המזרן. חלקן הביעו דאגה בפני האיגוד שפוליטיקה ועסקנות עלולות לסלול לה דרך על חשבונן. ייתכן שהגורל ממנו ברחה עליזאדה מאיראן יחזור על עצמו גם פה, כשהמשטר משתמש בפנים וביכולות שלה כדי לקדם אג'נדה שלא ממש קשורה לספורט.

לידי במסיבת העיתונאים ישב עיתונאי איראני גולה, שגם חמש שנים אחרי שהצליח לברוח מהמדינה ברגל דרך ההרים, הוא מסרב לתת את שמו. הוא להטט כמו שלא ראיתי איש תקשורת מלהטט בימי; ביד אחת כתב, ביד שנייה הקליט, צילם סטילס ווידיאו, ובמשך כל הזמן הוא דיבר למיקרופון שהיה תלוי מעל פיו בפיד ישיר לתחנת טלוויזיה איראנית. כשכולם התפזרו הוא אמר שמסיבת העיתונאים הייתה קרקס אחד גדול.

"אני מתקשה להתלהב מהעריקה שלה כי זו עריקת לוקסוס. היא נוחתת ואנשים מתחרים עליה, ויש לה מקצוע", הוא אומר. "אבל אני גם מרחם עליה. אני מסתכל על איך השתלט עליה בחור איראני שאין לו מושג מטקוואנדו והוא לא מסוגל וגם לא מעניין אותו לקבל החלטות שטובות בשבילה. נוטע בה תקוות שווא לגבי ההשתתפות שלה בטוקיו, ואומר לה בדיוק מה לעשות, לאיפה ללכת, ומה להגיד. יש לי הרגשה שאפילו באיראן היה לה יותר חופש מאשר כאן".

אחרי מסיבת העיתונאים והצילומים, הזוג והמנהל עזבו ביחד. הם יצאו לארוחת ערב והלכו לישון במלון רינגסההוטל, סמוך לאודיטוריום שבו נערכה האליפות, שבה עליזאדה הייתה אמורה להיות אורחת הכבוד. 

היא בת להורים איראנים־אזרים מעיר סמוכה לטהרן. אמה עקרת בית ואביה חייט. בגיל 7 הגיע למרכז התרבות המקומי, שם הציעו רק חוג אחד בטקוואנדו. היא הלכה והתאהבה. הגובה שלה, כיום היא מתנשאת לגובה 1.85 מטר, נתן לה יתרון עצום. קשה להגיע לראשה בבעיטות ולה קל להגיע לראש המתחרות, הבעיטה שמעניקה את הניקוד הגבוה ביותר בענף. בגיל שמונה היא כבר זכתה באליפות. לאט לאט היא התחילה לטפח את היכולות שמעצבות אלופות בענף. היא התאמנה שש שעות, שישה ימים בשבוע. כשהוריה עברו לעיירה אחרת, היא נאלצה לנסוע באוטובוס כל יום, שעתיים הלוך ושעתיים חזור. בתיכון, המשטר כבר אפשר לה להשתחרר מבית הספר ובלבד שתמלא את חובת הבחינות. "הייתה תקופת מבחנים של 14 יום שמתוכה ישנתי רק שש שעות", היא סיפרה לעיתון פייננשל טיימס ב־2017. לגמר אליפות העולם ב-2017 היא עלתה עם ברך נפוחה שאנשים רגילים לא היו מעזים לדרוך עליה, ועם כאבים עזים בקרסול, במרפקים ובמפרק היד. המאמן שלה בכה לה שתוותר. "אבל לא היה שום סיכוי שאני מוותרת בלי תחרות", היא סיפרה. "איזו דגמה הייתי נותנת לכל הילדות אם הייתי מוותרת". היא הפסידה. כשחזרה לאיראן, התעלפה ואושפזה למשך שבועיים בבית החולים. "הקרבתי הרבה כדי להיות ראשונה, סבלתי הרבה מהיותי פורצת דרך", היא אמרה ולא ידעה כנראה מה עוד מחכה לה מבחינת הסבל וההקרבה.

הנשיא רוחאני קרא לה "הבת שלי". בראיון לטהרן טיימס הוא בירך אותה על שהראתה לעולם את התרבות האיראנית והאיסלאמית ועל היותה דוגמה לאומץ ולתחרותיות של האישה האיראנית. הוא השתמש בה ובהישגים שלה כדי למשוך בוחרות לקלפי. כשנבחר, לא מינה ולו שרה אחת לקבינט שלו. המשטר עדיין דורש מהן להתנהג באחריות, אבל מסיר כל אחריות מהדרישות והצרכים שלהן.

"זה היה אחד הסיפורים הגדולים באיראן בשבועיים האחרונים, בעיקר ברשתות החברתיות כי המשטר ניסה להשתיק את זה כאילו שזה לא קרה", אומר אומיד רזאי, גולה איראני נוסף שנכח במסיבת העיתונאים. "בהתחלה הם ניסו להציף מידע שהם מימנו לה את הטיול, שהיא משוגעת ושהלכו לה הערכים בגלל זה היא מצטלמת בלי כיסוי. אבל אז הם הבינו שעדיף לא להגיד כלום כי זה רק מעצים אותה בציבור. הופך אותה לסמל, וסמל יכול להפוך רצף של עריקות לגל. הם לא צריכים פה סמלים אמיצים שיראו כמה הם מוכנים להקריב כדי להילחם בהם. בגלל זה אני גם לא רואה איך הם פוגעים במשפחה שלה. הם מקרה יותר מדי מפורסם".

בשבת התקיימה האליפות. ארבעה מזרנים אדומים לקרבות, מחוברים ביניהם בפאזלים, כמו בגני הילדים. עשרות גברים ונשים, חצי מהם לובשים לידיהם כפפות בגודל של רקטת פינג פונג, החצי השני בועט לתוך הכפפות הללו. אחד העקרונות בטקוואנדו, הוא לקחת אוויר פנימה ואז להתרכז ולתקוף. בעת ההתקפה, יוצאת מהריאות של כל לוחם יללה חתולית. זה היה הסאונדטראק של שמונה השעות שם. 

ביציע אחד התגודדו כ־400 אוהדים, בעיקר חברים ובני משפחה שהגיעו מרחבי גרמניה; מולם, בגזוזטרת האח"מים, הסתודדו העסקנים. בפינה אחת הסתודדו נשיא מועדון הטקוואנדו בהמבורג, איראני לשעבר, ועבאס רזאלייה, אב של אחת הלוחמות מהמועדון בנירנברג, גם הוא איראני לשעבר. כשניגשתי לרזאלייה ואמרתי לו שאני רוצה לשאול כמה שאלות על עליראזה, הוא הסכים ושאל מאיזה עיתון אני. כשהוא שמע את התשובה, הוא ארז במהירות את מעילו בידיו וטס במורד המדרגות. "אתה צריך להבין", אמר לי אלפרדו קסטניו, מנהל מועדון הטקוואנדו נירנברג, "גם איראנים שחיים פה הרבה זמן לא ממש אוהבים אתכם. מדובר בשנים של שטיפת מוח".

חיכינו לעליזאדה. בינתיים מוסה סיסק, סגן הנשיא, הסביר לי למה יש כל כך טורקים בקהל ובין המשתתפים. "אנחנו באוריינט לא שוחים ולא רוכבים על אופניים", הוא הסביר, "אנחנו לוחמים. רק שפה לפחות בסוף אנחנו מתחבקים". שוהאדא נור גולה, המדורגת מספר אחת בגרמניה במשקל עד 47 קילו, אמרה שהיא מאוד שמחה שעליזאדה באה, שהקהילה המוסלמית בגרמניה צריכה מודלים לחיקוי בימים כאלו. "אבל אני מקווה שהיא תהיה מודל לחיקוי ומקור השראה לצעירות רק בגלל היכולת שלה על המזרן. אני מקווה בשבילה ובשבילנו שלא תהיה התערבות פוליטית בשאלה מי ייצג את גרמניה באולימפיאדה. זה לא היה נעים לראות איך אף אחד לא התעניין בנו אחרי ארבע שנות הכנה, ואיך כולם הגיעו למסיבת העיתונאים רק בשבילה".

ב־12:40 עשו השלושה את הדרך הקצרה על השביל בין המלון לבין האולם שבו התקיימה האליפות. שיערה של עליזאדה היה קלוע הפעם בשתי קוקיות. הם עלו לקומה השנייה, שם צפו בקרבות ביחד עם שאר האח"מים שצילמו אותה בלי הפסקה וביקשו את קרבתם. דוברת איחוד הטקוואנדו הגרמני, זוכה במדליה אולימפית בעברה, הניחה את תינוקה בידיים של עליזאדה. אלו היו שלוש או ארבע הדקות הנינוחות ביותר שלה ביומיים שבהם ראיתי אותה בלונן.

עמדתי ליד המנג'ר, ליד אחד משולחנות האוכל וביקשתי לראיין את עליזאדה. המנג'ר ניגש אליה, היא עמדה בגבה אלינו, במרחק של חצי מטר. אחרי דקה קצרה הוא אמר שהיא ובעלה לא מעוניינים לדבר כרגע, אולי בעתיד. שיש להם הרבה מה להגיד, גם על ישראל, אבל לא כרגע. שהיא עדיין בסערת רוחות ולא יכולה בעצמה להבין לגמרי להבין מה עשתה ומה יהיו ההשלכות של מה שעשתה. המשכנו באותו נוהל: שאלתי אותו שאלה, הוא הלך להתייעץ איתה, וחזר אליי עם תשובה, הכל ברדיוס של חצי מטר. זה היה לא פחות מגרוטסקי. 

וכך, דרך המנג'ר, נודע לי לפני כל כלי תקשורת אחר על תזמון הורדת הרעלה, על כך שהעריקה לא הייתה מתוכננת, שלא היו פרידות דרמטיות לפני הנסיעה, שהם ארזו לשבועיים, שהיא התמלאה בעצבים כלפי הממשל בגלל שניסה להפריד בינה לבין בעלה, שההחלטה שלהם לערוק, שכבר הייתה באוויר, קיבלה גושפנקה סופית, נכנסה לרחוב ללא מוצא, ברגע שהתחילה הדרמה של הורדת המטוס האוקראיני.

אחרי דקות ארוכות, כששאלתי האם תגיע לתחרות בישראל אם תוזמן, הוא ניגש אליה שוב והפעם הוא חטף ממנה גערות בקול רם שהסבו את ראשם של כל הצופים אליהם. ואז, ב־13:40 הם עזבו.

לפני שהם עזבו שאלתי אותו אם היא כועסת בגלל האזכור של ישראל. מתברר שבלילה שאחרי מסיבת העיתונאים, כשכולם הלכו לארוחת ערב, לשתות בירה, לצפות בדורטמונד תוקעת חמישייה לקלן — היו כאלו באיראן שדאגו להעלות על הרדאר את דיווחי סוכנויות הידיעות על מסיבת העיתונאים, ובאישון לילה שעון איראן הסתערו על בית הוריה ליד טהרן כוחות מודיעין של משמרות המהפכה ושאלו את ההורים שוב למה היא עשתה את מה שעשתה, מי ידע על העריקה, ובעיקר למה היא ממשיכה לדבר על איראן ועל השלטון.

"אני חושב שהיא בבלבול מוחלט", אמר לי קסטניו, מנהל המועדון מנירנברג. "אנחנו מתחרים על השירותים שלה כלוחמת. אבל אני יודע שעכשיו היא בבלבול מוחלט וכשהיא תיכנס למועדון זה יהיה לה עוד יותר מבלבל, כי פה הספורט שובר מחיצות בין גברים לנשים, בין יהודים למוסלמים. היא תצטרך ללמוד שכאב פה זה דבר מקובל. זה אחד היתרונות של האתלטים האיראניים: הם לא מרגישים בכאב, ויש להם הרגשה שהם נולדו כדי לנצח. זה מתסכל לראות אותם בתחרויות בינלאומיות כי הם מנצחים ולא שמחים. אבל פה אנחנו מלמדים אותם להתמודד עם כאב פיזי וכאב של הפסדים. עליזאדה תצטרך להתמודד עם כאב. להכיל אותו".