אחרי שדור ה־Y פורק לחתיכות והורכב מחדש בעיסוק עצמי אינסופי, הגיע תורו של דור ה־Z. דור הילדים שנולדו עם מסך ביד ואינטרנט מהיר 24 שעות. דור שמאופיין דווקא וקודם כל דרך הרשתות החברתיות, שהוא חלק מהן. "סטוריז" של יואב לשם מנסה לספר את סיפורם בדיוק דרך חומרי הגלם הללו: פוסטים, תמונות באינסטגרם, התכתבויות בווטסאפ וסטוריז שנמחקים תוך 24 שעות. ארבעה גיבורים, ארבעה פרקים ותיעוד דוקומנטרי שמתמסר לקולה של התקופה.
הקדימון מזהיר אותנו מהבדידות והדיכאון שמאפיינים את שכבת הגיל הזו, מרמז לנו שהטלוויזיה שבבית בעיקר מעידה עלינו שאנחנו קשישים. "זה לא הסיפור שלכם", מרגיעים, "זה הסטוריז שלהם". כמעט מזמינים מאיתנו את הצקצוק האוטומטי על כך שפוחת והולך הדור ואיפה ארץ ישראל הישנה והטובה. אבל כבר קהלת הציע לנו, "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחוכמה שאלת על זה". כלומר אין מה לשאול אם הדור הבא הוא טוב יותר או רע יותר, זה סתם הרגל מגונה. הם אחרים בדיוק כמו שכל אחד מאיתנו היה בדורו קצת אחר. אחר באופן הכי שגרתי ומשעמם שאפשר.
בסוף סיפורים טובים עשויים תמיד מאותם חומרי גלם. העטיפה קצת שונה, אבל המהות אותה מהות. דווקא הניסיון לייחד את דור ה־Z באיזה מאפיינים יוצאי דופן לא צולח את התיעוד הדוקומנטרי. עם כל הכבוד, סקס סמים ורוקנרול זה קונספט שאנשים יכולים לספר עליו אפילו בבתי אבות, מיניות ומרד בהורים זה חומר גלם עוד מימי התנ"ך, וגם העיסוק המוגזם של אנשים צעירים בעצמם זו לא המצאת הגלגל. בליהוק ניכר המאמץ לאתר את מי שיודעים לדבר על מה שחם כרגע. העתק הדבק מתופעות חברתיות בקמפוסים בעולם הפכו על המסך לאמיתי, יפה כמו ילדה, עם זהות מינית נזילה ובריחה אל הסם. את משבר הסמכות והקהילה דיגמנה דסי, חוזרת בשאלה. על יחסים פתוחים תדבר נועה, על זהות של ערס ידבר נאור, וגל, מלכת הדרקונים, רק רוצה להיות פתית שלג ייחודי. בדיוק כמו אלפי ההיפסטרים של תל־אביב.
"סטוריז" היא למעשה "מחוברים", רק עם העיצוב הגרפי ששאול כולו מהרשתות: מהצילום לגובה, שמאפיין רק סמארטפונים, דרך הצבעוניות והכיתובים הקצרצרים. אותה הגברת בשינוי הפילטר. "מחוברים" היא אחלה תוכנית, וגם "סטוריז" היא מוצר נוגע ללב ומסקרן, אבל היומרה לייצג קול חדש של דור חדש לא מחזיקה באמת. ואם יש משהו שכדאי לאמץ מרוח הזמן, הוא היעדר היומרה לתאר משהו גדול וקולקטיבי, אלא להתמקד בסיפורים אישיים ומצוינים שעומדים בזכות עצמם. את המסקנות, הלקחים ותיאור התהליכים אפשר להשאיר לאחרים.
תוכנית המאה, אולי ההישג החשוב ביותר של נת־ ניהו המדינאי, לא מונפה כמו שהיינו מצפים מנתניהו הפוליטיקאי. בלי ששמנו לב הדיון השתנה: במקום חגיגות על הישג שאי־אפשר היה אפילו לדמיין אותו לפני שבוע, קיבלנו דיונים באולפנים מדוע הסיפוח והחלת הריבונות על כל השטחים יקרו רק בעוד כמה שבועות ולא כבר ביום ראשון. ועדיין המקהלה כבר יודעת את הפזמון: איזה גאון ביבי. איזה גאון.