בסוף אנחנו הפסדנו

None

הדבר הכי עצוב בהודעת העזיבה שפירסם אייל סגל אתמול היא ההכרה הכואבת: יש חלומות שאסור שיתגשמו. אוהד שרוף של מכבי נתניה, אחד שגדל בקופסה, ראה את דור הנפילים זוכה בחמש אליפויות, זוכר מי כבש שער שוויון במשחק העלייה ולא שוכח את אלו שנמלטו רגע אחרי הירידה - פתאום הוא הופך לבעלים. ובמשך שלוש שנים זה עבד נהדר, המועדון התקדם, בנה לעצמו זהות ובלט ברוח החיובית על רקע הציניות הגדולה מסביב. כמעט טוב מדי מכדי להיות אמיתי.

 

ומה שיפה - סגל לא שכח את החברים בטריבונה והמשיך להתנהג כאוהד גם אחרי שתפס את ההגה. יש משהו מחמם לב באכפתיות הבלתי נגמרת לאוהד שנתקע בלי כרטיס, בקנאות הפנאטית לשחקנים שלו ובכמה הוא לקח ללב בכל פעם שמשהו השתבש. אבל יש בזה גם משהו בלתי אפשרי.

 

סגל הוא הבעלים הכי טוב שהיה למכבי נתניה, לפחות בשני העשורים האחרונים, אבל לא היה לזה סיכוי לעבוד לאורך זמן. הוא רגיש מדי, לעיתים אובססיבי מדי וגם כשהוא ניסה לשדר פאסון ענייני וקר רוח ראו מקצה האצטדיון שהוא בוער מבפנים. ולכן כל קללה מהיציע שרפה אותו, כל ביקורת, גם מינורית, הטריפה אותו וכל פוסט לעגני בפייסבוק הוסיף סדק לקיר הצונן שניסה לבנות.

 

בחודש מאי 2019 סגל ישב ביציע, כמו תמיד, וראה את הקבוצה שהציל מפירוק משחקת בגמר גביע המדינה ורחוקה שמונה דקות בלבד מתואר ראשון אחרי 36 שנים. בסוף היא הפסידה. כעבור שמונה חודשים הוא הודיע שהוא עוזב. בסוף אנחנו הפסדנו.