עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן שְׁמָשׁוֹת, שְׂפָתֶיהָ אֲדֻמּוֹת פָּחוֹת מִדָּם, מוּל צְחוֹר שְׁלָגִים שָׁדָהּ שָׁחוּם מְעַט: כַּתַּיִל הַשָּׁחֹר שְׂעַר קָּדְקֳדָהּ: וְרָדִים רָאִיתִי, אֲדֻמִּים, צְחוֹרִים, אַךְ גּוֹן וְרָדִים לֶחְיָהּ אֵינוֹ שׁוֹזֵף, וְיֵשׁ בְּשָׁמִים יוֹתֵר נֶהֱדָרִים מֵרֵיחַ הֶבֶל פִּיהָ הַנוֹדֵף. קוֹלָהּ אָהוּב עָלַי, אֲבָל אֵדַע כִּי כִּנּוֹרוֹת צְלִילָם יוֹתֵר עָרֵב: עֵינִי לֹא רָאֲתָה אֵלָהּ בְּצַעֲדָהּ, אֲהוּבָתִי דּוֹרֶכֶת עַל עָקַב. אַף עַל פִּי כֵן, אַהֲבָתִי שְׁלֵמָה, וְכָל הַהַשְׁוָאוֹת הֵן עַל בְּלִימָה.
מתוך: פגימות / הוצאת הקיבוץ המאוחד