ההורים, שהיו בעלי הזכויות במשק, חתמו על תצהירים למינוי אחד מעשרת ילדיהם כבן ממשיך, אך ההליך לא הסתיימו ברישום טרם מותם. לפני כחמש שנים החל אחד מילדיהם להשתלט על המשק ובעקבות זאת נאלץ אחיו לפנות לבית המשפט שיצהיר עליו כבן ממשיך.
בתחילה התנגד הנתבע למינוי, אך לבסוף הוא הסיר את התנגדותו והמיר אותה בדרישה לפיצוי עבור חלקו במשק כיורש בהתאם להוראות חוק הירושה, שמסמיך את בית המשפט לחייב בן ממשיך במשק חקלאי לפצות את היורשים האחרים בהתאם לנסיבות.
בשלב הראשון מינתה השופטת אביבית נחמיאס שמאי שהעריך את שווי המשק ב-1.67 מיליון שקל. בהמשך ביקש התובע לגזור את הפיצוי לנתבע לפי שווי נטו, לאחר ניכוי מיסים, היטלים ותשלומים נוספים עבור המשק, וכן להפחית מהסכום את ההוצאות הכספיות הלא מבוטלות שהוציא מכיסו להצלת המשק שהיה בסכנת מימוש בעקבות חובות אליהם נקלעו הוריו המנוחים. כמו כן הוא ביקש שבמסגרת הפיצוי תילקח בחשבון העובדה שאחיו קיבל מהוריו מגרש בהרחבה.
האח הנתבע הסכים להפחתת התשלומים לרשות מקרקעי ישראל בלבד, ולא הכיר במרבית ההוצאות אליהן נגרר אחיו בעקבות החובות על המשק.
בהכרעה בעניין זה ציינה השופטת נחמיאס שהיא מסכימה שאין מקום לקזז מיסים והיטלים שרלוונטיים רק בזמן מכירה ועשויים להשתנות בהתאם לשיקול הדעת של רשויות המס והתכנון. לפיכך, בשלב הראשון היא הפחיתה רק את התשלומים לרשות מקרקעי ולסוכנות היהודית בסך 405 אלף שקל.
ואולם השופטת קבעה כי יש להפחית מהיתרה עוד כ-850 אלף שקל שהשקיע התובע בהצלת המשק, בהתאם לאסמכתאות שהוצגו בפניה. בהקשר זה ציינה השופטת כי התובע היה היחיד מבין עשרת האחים שלקח על עצמו לסייע להוריו ולהציל את המשק.
בנוסף, נקבע כי יש הצדקה להפחתה נוספת של 30% מהיתרה בשל הפעולות שביצע התובע להצלת המשק, שאלמלא הוא לא היה קיים היום, וכן לאזן את הזכויות שקיבל הנתבע במגרש בהרחבה.
בסיכומו של דבר נקבע כי לאחר ההפחתות האמורות שווי הנכס לצורכי הפיצוי לנתבע עומד על 290,500 שקל, והוא זכאי לעשירית מסכום זה. עם זאת, השופטת חייבה אותו בהוצאות משפט של 20 אלף שקל, בשל התנהלותו שכללה התנגדות סרק למינוי, התעקשות על חקירות אינטנסיביות בנוגע לתשלומים ששילם התובע וסרבול ההליך כולו. הוצאות אלה יקוזזו מהפיצוי, כך שבסופו של דבר זכה הנתבע ב-9,050 שקלים בלבד.