התובעים הם רוכשי הדירות החדשות שנבנו במסגרת הפרויקט, בקומות החמישית והשישית בבניין. הם יוצגו על ידי עו"ד ברוך בראנץ ועו"ד שאול איבצן. התביעה עסקה בגודלה של המעלית שנבנתה בבניין, אשר לפי מפרט הדירות הייתה אמורה להתאים לארבעה נוסעים, אך בפועל מספיקה לשני נוסעים בלבד.
במסגרת ההליך המשפטי, ובהתאם לחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, התברר שניתן לבנות בפיר הקיים מעלית המתאימה לשלושה נוסעים, וכך נעשה. השופט ארניה הבהיר כי "פתרון זה הושג רק לאחר הגשת התביעה, והמחדל בעניין זה רובץ לחלוטין לפיתחה של הנתבעת, אשר לא קיימה את הוראות מפרט דירות התובעים, וסיפקה להם מעלית קטנה מהמוסכם".
הצדדים הגיעו לפשרה עם חברת הבנייה, שיוצגה על ידי עו"ד יורם אבירם, ועם חברת טיב מעליות שייצג עו"ד נדב קציר - שנגדה הגישה חברת הבנייה הודעת צד שלישי. במסגרתה הפשרה הוסכם כי התובעים יקבלו פיצוי כולל בסך 410 אלף שקל עבור שני נזקים: ירידת ערך הדירות ועוגמת נפש.
בנוסף הוסכם שחברת המעליות תישא ב-120 אלף שקל מהסכום. את גובה ההוצאות ושכר הטירחה של עורכי הדין הותירו הצדדים להכרעת בית המשפט. התובעים ביקשו לפסוק להם את מלוא ההוצאות הכרוכות בתביעה, וכן שכר טרחה בתעריפים שהתחייבו לשלם לבאי כוחם. מנגד, חברת הבנייה טענה כי מדובר בתביעות מנופחות מלכתחילה.
השופט ארניה הסביר שלבית המשפט ישנו שיקול דעת בעניין גובה הוצאות המשפט לטובת בעל דין כזה או אחר, והדבר תלוי בין השאר במשך ההליך ובתוצאותיו. במקרה זה, הוא העיר כי "אין ספק שהתובעים עברו דרך חתחתים לא פשוטה".
בהמשך פסק דינו ציין "התובעים קיבלו מעלית קטנה מהמוסכם. מעלית זו אינה נוחה ואינה מאפשרת, למשל, עלייה במשותף של משפחה בת 4 נפשות ואף יוצרת אי נוחות בסיטואציות שונות, כפי שתואר על ידי התובעים במהלך הדיון. על כן תביעתם נחזית להיות מוצדקת".
יחד עם זאת, הוא הסכים עם טענת החברה שלפיה סכומי התביעות גבוהים מהנזק שנגרם לתובעים בפועל. בסופו של דבר נקבע כי חברת הבנייה תישא ב-75% מאגרות המשפט ששילמו התובעים, במחצית שכר הטרחה של המומחה מטעמם, ובמלוא שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט.
בנוסף חויבה החברה לשלם לתובעי שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% מסכום הפשרה (כ-72 אלף שקל).