תקועה בבידוד

המטרה: לשבור את מחסום הבדידות | האמצעי: להחליף את האימוג'י בשיחה אמיתית

היא חטפה שני התקפי חרדה בסוף שבוע אחד. אחד בבית, ואחד בסופר יודה בדיזנגוף, כמה דקות לפני כניסת השבת. היא נכנסה לשם לקנות כמה דברים קטנים, חלה, כמה מלפפונים, חלב, ופתאום, ליד המקרר של הקפואים, הלב שלה התחיל לדפוק מהר. כל כך מהר שהיא הרגישה שעוד שנייה הוא מנתר לה החוצה מהחזה ומתגלגל כמו צעצוע של חתולים על הרצפה שהמוכר הרוסי בדיוק שטף.

 

מסך שחור נפל לה על העיניים, היא הרגישה שעוד שנייה היא מתעלפת, אז היא החזיקה חזק את הקצה של המקרר של הקפואים, גוערת בעצמה כל הזמן, "אל תתעלפי, אל תיפלי, לא פה, לא מול כולם". אז היא החזיקה חזק את המקרר ונלחמה בלב שלה שדפק כמו מטורף, בסחרחורת שאיימה להעביר אותה לעולם אחר, העיקר לא לאבד שליטה ולצנוח על הרצפה הרטובה כשהחצאית שלה עולה למעלה.

 

את ההתקף השני היא חטפה בבית, אז זה דווקא היה בסדר. היא לא הייתה צריכה לדאוג שמישהו יראה אותה מתפרקת, והיא פשוט צנחה על הספה וחיכתה לראות אם היא תמות. ולא ממש היה אכפת לה למות, זה מה שהיא גילתה בעודה מקשיבה לדם שלה סואן בוורידים.

 

"למה לא סיפרת לי?" אני אומרת, " למה לא התקשרת אליי?" "הכל בסדר", זה כל מה שהיא אומרת, "פשוט שכבתי שם וחיכיתי לראות אם זה התקף לב או התקף חרדה, ובסוף זה עבר".

 

ועכשיו נופלת על השולחן שתיקה שמנה, נפוחה ממלא דברים ששתינו לא מעזות להגיד. כמו למשל שגם אם היא הייתה מתקשרת אני בטח לא הייתי עונה. הייתי חושבת שזאת טעות, כי מי לעזאזל מתקשרת בקול האמיתי שלה היום. ועוד יותר גרוע מזה, שלא נפגשתי איתה חודשיים. הסמס האחרון שהיא כתבה לי היה לפני חודש וקצת, אז באיזו חוצפה אני חושבת שאני הייתי השם שעולה על דעתה לפנות אליו כשהיא התמוטטה.

 

היא לא עושה מזה סיפור, היום לא נהוג לעשות מזה סיפור. אנשים שוכבים בבית חמישה ימים וגוססים משפעת, ואף אחד חוץ מהעוקבים בטוויטר לא יודע מזה. יש לי חברה שילדה תינוק, ועדיין לא באתי לבקר אותה. אבל זה בסדר, כשאני עברתי הפלה לפני כמה שנים גם היא לא באה לבקר אותי. במקום זה יש לנו אימוג'ים, סמיילי בוכה או ורד אדום או שתי כפות ידיים מוצמדות זו לזו באום אינסופית. היום לא נהוג להטריד את הזולת בדברים כמו שיחות בקול אמיתי או אפילו פגישות בבית קפה.

 

היא גרושה די טרייה, ולכן אין מנוס מלהגדיר אותה אדם בודד יותר ממני. כשהילדים הולכים לאקס שלה בשישי־שבת היא נשארת לבדה, טרף קל להתקפי חרדה וגם לכמה דיק־פיקס שמגיעים אליה מגברים נשואים בלי שביקשה. רק שהיא לא ממש מרגישה אותה, את הבדידות הזאת, כי אין יותר בדידות בעולם החדש, לפחות לא בדידות מהסוג הישן והנוגה ההוא שכתבו עליו בספרים. איך את יכולה להיות לבד כשיש לך יותר מ־4,000 עוקבים?

 

 

מומחים מגדירים את הבדידות כמגיפה, סוג של קורונה נפשית, רק הרבה יותר מסוכנת. טוענים שהבדידות הורגת יותר אנשים מהתקפי לב, סוכרת או השמנת יתר. ביפן יש אפילו שם מיוחד לאנשים מבוגרים שמתים מרוב גלמודיות, "קודוקושי". התופעה כל כך מדאיגה את הרופאים, שבבריטניה מינו שרה לענייני בדידות. אבל אפילו מומחה אחד לא נגע לדעתי בנקודה החשובה. זו לא בדידות רגילה, מה שאנשים חווים במספרים הולכים וגדלים היום, זו הבדידות החדשה. השקופה, הבלתי מורגשת. זה מה שהופך אותה לכל כך מסוכנת. את יכולה להעביר חודשים, אפילו שנים, בלי לדעת שאת בכלל סובלת מהנגע הזה, בלי שיהיה לך מושג למה לחיים שלך יש טעם תפל של שעווה.

 

"זה לא קשור אפילו לשאלה אם יש לך בן זוג או אין", אני אומרת לה, "הנה, אני עברתי שנה של בדידות, ואפילו לא ידעתי שזה מה שיש לי עד שאחי האמצעי הוציא אותי מזה". ובאמת, זו הייתה שנה איומה, אבל כל הזמן הזה חשבתי שאני סובלת מסוג של דיכאון, מבאסה קיומית. רק בזכות אחי הבנתי שזו העובדה שאין לי קהילה משלי, שבגלל שאני עובדת מהבית אני לא פוגשת אנשים חדשים שהם לא שליחים מוולט או מרואיינים. שכפועל יוצא מזה, אני כמעט לא צומחת. זה הדבר הראשון שהמומחים מציינים בדאגה, את העובדה שנפש שנמצאת בבידוד חברתי מפסיקה לגדול. היא מתקבעת על אותן המחשבות הישנות ועל אותם הרעיונות העתיקים. איך אני אמורה להתפתח אם כל מה שאני עושה זה לדבר עם אנשים שבחרתי לדבר איתם כי הם בפיד שלי? בסופו של דבר את לא תצמחי ולא תתפתחי, כי מה שהנשמה שלך בולעת זה מזון אסטרונאוטים מיובש. אין תחליף לשיחה עם חברה פנים אל פנים, כי שם יוצא הבלתי צפוי, הלא־מתוכנן, איזה קסם פראי של נפש שפוגשת בנפש. "אנחנו לא יכולים להעביר את החיים שלנו כפופים כמו גיבנים שותקים על מסך בלי אינטראקציה חברתית", כתב פסיכולוג אמריקאי. "כל הזיכרונות הכי טובים שלנו מגיעים מהרגעים שבהם בילינו עם אנשים אחרים. איפה הזיכרונות הנהדרים שיש לנו מהאינטרנט? האם מישהו אי פעם קם אחרי שלוש שעות של גלישה ברשת כשהוא מרגיש שמח או מלא חיות יותר?"

 

איך יודעים שאת בודדה? לא יודעים, זה מה שאני מבינה מהשנה שעברה עליי. לא היום, כשיש כל כך הרבה דרכים למלא את החלל שמתחיל להתפשט לך בלב. לשחק סבב של משחקי מחשב, לתחקר בגוגל איך נראה היום סולן של 'אלפאוויל', לקרוא בפייסבוק מה עובר על מישהי שהרווחה לקחה לה את הילדים ומסכנה הרבה יותר ממך. לחיות לבד עם עצמי ועם מקהלת הקולות הדיגיטליים שיש לי בראש, זה מה שנחשב נורמלי. להסתובב בעולם כמו יחידה קטנה ומטופחת של אהבה עצמית, הסמארטפון ביד, האוזניות הגדולות והמגוננות על הראש.

 

"המיזנתרופיה גם נהייתה משהו קולי", אני אומרת לה, "אנשים מתגאים שהם שונאים בני אדם". הם מקללים אנשים שעולים לרכבת ומקלפים קלמנטינה. יש שיחות שלמות בטוויטר על איזה אנשים גרועים יותר, אלה שמשאירים בווטסאפ הודעות מוקלטות או אלה שכותבים שם "היי" בשורה אחת, ואחרי זה מוסיפים מה נשמע בעוד סמס.

 

אז אולי אפשר לדעת שאת בודדה לפי המספרים. לא פגשתי את אחי האמצעי שלושה חודשים, את החברה הכי טובה שלי חודשיים. אנחנו כל הזמן קובעות להיפגש ואז מישהי מבטלת. "אוף מאמי", היא כותבת לי, "קר בחוץ ואני מכורבלת על הספה מול 'חתונה ממבט ראשון', לא בא לי לצאת עכשיו". וזה בסדר, אני לא נעלבת, חברים הם אלו שמקבלים בסבבה זה את ההברזות של זה.

 

ורן? הוא בן זוג נהדר. הוא חבר אמיתי, הוא מכיר אותי כאילו גדל לצידי בילדות, כאילו הוא התחבא מתחת למיטה שלי כשהייתי בת חמש בחיפה. אבל הוא רק גפרור אחד שאני מתחככת עליו כל הזמן, ומגפרור אחד אי־אפשר לייצר אש. אני שמה לב שהשיחות שלי הולכות ונהיות משעממות, שאין לי מה לתרום למפגש הקבוע שלנו על הספה בסוף היום. אז אני שמה לנו משהו קוריאני חדש בנטפליקס ומכבה את האינטראקציה הזאת.

 

 

זה לא דיכאון, זה לא איזה חולי רגשי. אני תקועה בעיסה אפורה של כלום, הבפנים שלי מרגיש כמו חדר מרופד מהסוג שיש בבתי חולים לחולי נפש. הנפש שלי פועלת על רבע תפוקה. במקום לעבוד חזק עם רן על הבעיות שיש לנו, אני שמה פלסטר של מילים עם אימוג'י של פרח לאיזה גרוש מהטוויטר שנשבר לו הלב. "אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הבנתי משהו על עצמי", אני חושבת. למשל, הריב הקבוע שלי עם רן על למה אני לא נותנת לו רוך כשהוא בדאון, אלא כועסת עליו וקוראת לו קוטר. כמה פעמים ברחתי מהריב הזה לדממה של האייפון וליקום החלול של המחשב? אילו רק הייתי נשארת שם, ברגע הזה שבו אני לא אצילית ונחמדה בכלל, אולי הייתי מבינה למה אני כל כך נוקשה כשאני צריכה להיות רכה.

 

בינואר אחי מתפטר מהעבודה השווה שלו, ומחליט לקחת כמה חודשים לחשוב על החיים. בהתחלה אני ממשיכה לא לפגוש אותו, אבל הוא מתחיל להופיע אצלי בבית. זה בדרך כלל בשעות הבוקר, מתי שכולם עובדים, אני פתאום שומעת צלצול באינטרקום וזה אחי שמודיע לי שהוא חזר משחיית הקרח שלו בים, וסתם קפץ לבדוק מה שלומי. בהתחלה זה מעצבן אותי, אני כל כך רגילה לדשדש כמו זומבי במרחבים הביתיים השוממים שלי שלא בא לי להעביר מברשת בשיער. רק שמהר מאוד זה נהיה נהדר. אני מתרגלת לצליל של הקול שלי כשהוא מדבר, בהתחלה על שטויות, אחרי זה על דברים עמוקים ממש. אני מגלה שכשאני זזה בשביל מישהו אחר, שמה מים לקפה, מעמידה שקשוקה מפוארת על האש, אני פחות עצובה ממה שהייתי. יום אחד אני אומרת לו, "אולי תיקח אותי לטיולים שלך?" "לאיפה?" הוא שואל." לים, לבנק, לא משנה, לראות קצת חיים". יום למחרת הוא מחכה לי בחוץ עם האופנוע.

 

זו יציאה קטנה לקפה בפלורנטין. אנחנו יושבים על כיסאות מתכת בחוץ ובוהים בצעירים המסוגננים שחולפים על פנינו במכנסיים הקצרים מדי שאופנתיים עכשיו, כנראה כדי לחשוף את הקעקוע של הזאב של בית סטארק על שוק שמאל. כשהגשם מתחיל לרדת, אני פתאום מתחילה לצחוק. "אני אוהבת שיורד עליי גשם, זה כזה כיף", אני אומרת. הוא מסתכל עליי במבט הקבוע שלו. שנינו שותקים. אבל זו לא השתיקה השחורה שנפלה בינינו אחרי שלא דיברנו חודשים, זו שתיקה של שניים שלא צריכים להתאמץ כי יש להם אינטימיות. ששייכים למשהו גדול מהם, שבט, משפחה, אין לי מושג מה זה, רק שזה חם ונעים לי כל כך. עוד לא קבעתי להיפגש עם החברה הכי טובה שלי, עוד לא הרמתי את העיניים מהמסך ודיברתי עם רן בלי לברוח. בינתיים זה רק אחי שהצליח לשבור את מחסום הבדידות שלי, אבל אפילו איש אחד זה הרבה.