האמא: אורית מוקי, 57, נשואה ואם לשניים, מעצבת גרפית מנתניה.
הבן: שגיא מוקי, 27, ג'ודוקא, אלוף העולם (טוקיו 2019) ואלוף אירופה (2015, 2018), מרצה וסטודנט.
אורית: "כבר בהיריון עם שגיא, בננו הבכור, הרגשתי פעילות יתר בבטן, עד כדי כך שבקורס ההכנה ללידה הידיים של כולן היו על הבטן שלי, כי הוא כל הזמן בעט. הוא נולד גדול ושובב, וכבר בגיל תשעה חודשים היה רץ ככה שלא יכולנו לתפוס אותו. הייתי אמא נטו, כל הזמן סביב שגיא ואחיו דביר, לקחתי אותם לאטרקציות, ביליתי איתם במקומות שיאפשרו להם לשרוף אנרגיה, לחוות ריגושים ולהתפתח, ושגיא מאוד אהב את הפעילות הזאת. במסגרת הפעלתנות, כבר בגיל שלוש־ארבע לקחתי אותו לחוג שחייה ומיד אחר כך התחלנו עם הג'ודו. הניסיון הראשון היה כשהתאמנתי באיזשהו מכון כושר וחיפשתי חוג לילד באותו מקום, כדי שהשעות יחפפו. זה היה חוג אמנויות לחימה, ובסוף שיעור הניסיון שגיא אמר שהוא לא רוצה להמשיך כי כל הזמן רצים שם. אז לקחתי אותו לשיעור ניסיון אצל אורן סמדג'ה ועוד לפני שהוא הבין מה זה ג'ודו, הדמות של אורן תפסה אותו. נאלצתי להחליף מכון בגללו והוא נכנס לזה יותר ויותר, ואמר שהוא רוצה לזכות במדליית זהב באולימפיאדה. הוא המשיך גם כשהמועדון של אורן התפרק והוא מצא את עצמו מתאמן עם גדולים ממנו, והגיע למקום החמישי כשהתחרה, בגיל עשר, לראשונה בחייו בחו"ל, מול הולנדי שהיה מבוגר ממנו בשנתיים.
"זה בא ממנו, זה היה באופי שלו. אנחנו דווקא הקפדנו לא לתת יותר מדי מקום לג'ודו, לא לדחוף. מצד שני, בעלי היה מסיע אותו לאימונים גם כשהמועדון התרחק, וכמובן אחר כך, לתחרויות. אבל לצד התחרותיות הייתה בו תמיד גם צניעות, וכשהייתי מגיעה לאימונים בשבתות עם מצלמה וחצובה כדי לצלם את הילדים, הוא היה בורח מהמצלמה. הייתי מסתכלת עליו בעיניים בתחרויות, בלי לצעוק ולעודד אותו בקול רם, כי היה ברור שהוא יעשה את המקסימום, וכשהוא הפסיד לא גרמנו לו להרגיש רע, להפך - היינו ממשיכים הלאה, לוקחים אותו לגלידה וסוגרים עניין. שגיא תמיד היה נחוש, ממוקד מטרה, בכל התחומים, והישגי מאוד. הוא רצה להתעלות מעל כולם, בשביל עצמו, ופעל ביושר, בשיקול דעת, כשהשאיפה להיות ראשון מתקיימת בלי טיפת התרברבות.
"לשגיא היה תמיד הרצון העז לנצח, ולא תמיד זה מצא חן בעיני הילדים סביבו. אני זוכרת שפעם אחת נוצר קונפליקט בינו לבין אחד החברים שהיה גם שכן שלנו, והילד הזה אמר לו 'בן זונה'. הוא חזר הביתה בוכה ואמר לי שהוא לא רוצה יותר לגור בבניין הזה וביקש שנעבור דירה, אבל סירב להסביר למה. התעקשתי ובסוף הוא הסכים רק לספר שהחבר קילל אותי וכשחזר על הקללה הוא אמר 'בן זומה', כזה תמים הוא היה. פניתי לאותו ילד, הסברתי לו ששגיא נעלב ממנו ושאלתי אם לדעתו מגיעה לי קללה כזאת. הוא התנצל והם המשיכו לשחק יחד כרגיל.
"עצתי להורים צעירים היא לאפשר לילדים, להיות איתם ולתת להם להרגיש שאתם שם בשבילם, ובשום אופן לא להלחיץ".
שגיא מוקי: "אמא שלי היא הכל בשבילי, היא דחפה אותי להצליח בחיים, היא דאגה תמיד שלא יחסר לי כלום, שארדוף אחרי החלומות שלי. אני אוהב אותה מאוד ואני נלחם בשביל אנשים כמוה".