בתביעה טענו בני הזוג שכשרכשו את הנכס הם נכנסו בנעלי בעלת הדירה הקודמת בכל הקשור בהסכם התמ"א מול היזמית, חברת "ש. דורפברגר". לדבריהם, בהסכם היא התחייבה לפעול לקבלת היתר בניה ויתר האישורים הנדרשים, להרחיב ולשפר הדירות בבניין, לשפץ את האזורים המשותפים. בנוסף הם חתמו איתה על הסכם לביצוע שיפוץ בתוך הדירה שרכשו.
לדבריהם, המסירה אמורה הייתה להתבצע בתום 16 חודשים מקבלת היתר הבנייה, כך שהם היו אמורים לקבל דירה מוכנה באוקטובר 2016. הם נכנסו לדירה באוגוסט 2016 בציפייה לסיום העבודות בתוך חודשיים, אך אלה לא הושלמו עד להגשת התביעה ביוני 2018.
בני הזוג ציינו שבדירה קיימים ליקויי בנייה ורטיבות קשה. הם הדגישו שהפועלים מטעם היזמית מבצעים עבודת בדירות הגן ששייכות לה ומיועדות למכירה, על חשבון השלמת ביצוע העבודות עבור דיירי הבניין.
מנגד טענה החברה שמדובר בפרויקט שהחל לפני כשמונה שנים ובמסגרתו קיבלו דיירי הבניין "הרבה מעבר לפרויקט שתוכנן במקור". לשיטתה, יותר מ-99.5% מהעבודות הושלמו. היא הסבירה שהעיכובים נבעו מגורמים שאינם בשליטתה לנוכח שינויים בהיקף הבניה שאילצו תכנון מחדש. לדבריה, היא סיימה את ביצוע העבודות בדירת התובעים על פי הסכם הזמנת העבודה. אבל השופטת מירב קלמפנר נבון קבעה שהיזמית לא הפריכה את טענות התובעים שלפיהן העבודות בבניין מתבצעות בקצב איטי, והפועלים מגיעים לעבוד בדירות הגן. עם זאת, היא התרשמה שהעבודות בדירת התובעים הושלמו בזמן ההליך. היא קבעה שהחברה איחרה במסירת הדירה לתובעים ובכך הפרה את הסכם התמ"א.
נפסק שהיה על הנתבעת להביא לידיעת הדיירים ששינויים שונים שביקשו לבצע יביאו לעיכוב בביצוע העבודות, והיא לא הייתה יכולה להסתמך על כך שהם יסיקו זאת בעצמם. טענת הנתבעת כי היא היטיבה עם בעלי הזכויות והוסיפה חיפוי אבן, לובי מפואר, חדר מדרגות עם תחנות עצירה מהמעלית ועוד, אשר לא היו קבועים ומחויבים בהסכם התמ"א – אין בהם על מנת להאריך את מועד המסירה החוזי", כתבה.
בנסיבות אלה חייבה השופטת את היזמית לפצות את התובעים לפי הפיצוי המוסכם בחוזה, בסך של 47,500 שקל. ביחס לליקויים מינתה השופטת מומחה מטעם בית המשפט שביקר בדירה. היא קיבלה את חוות דעתו שלפיה עלות התיקונים היא 13,791 שקל. כמו כן נפסק עבורם פיצוי עבור עוגמת נפש בסך 5,000 שקל.
בסך הכול חויבה היזמית לשלם לתובעים 52,900 שקל בתוספת הוצאות בסך 7,500 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף שקל.