המערער (31) נפגע ב-2011 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, וכארבע שנים לאחר מכן נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 5%. בשנה שעברה דחתה ועדת רפואית מדרג ראשון תביעה שלו להחמרת מצב וערר שהגיש לוועדה הרפואית לעררים נדחה אף הוא. החלטת ועדת העררים התבססה על בדיקה קלינית שנערכה לו ושללה סימנים לדיכאון, חרדות או מחשבות שווא האופייניים לפוסט-טראומה. צוין בה שהמערער לא נוטל טיפול תרופתי.
בערעור שהגיש הוא טען שהוועדה לא התייחסה לחוות דעתו של הפסיכולוג שבדק אותו בהוראת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון, שלפיה החל להשתמש בקנאביס כדי להתמודד עם קשייו הנפשיים. במילים אחרות, הוועדה לא נתנה את דעתה לכך שעבורו מדובר בתחליף לטיפול תרופתי.
הוא הוסיף שהוועדה לא התייחסה לחוות דעת פסיכיאטרית שהגיש, ובמסגרתה הומלץ לקבוע לו 40% נכות בשל הפרעה פוסט-טראומתית. על כן בית הדין התבקש להורות לוועדה לדון בעניינו בשנית ולהוציא החלטה חדשה המתבססת על התיעוד הרפואי המלא.
ביטוח לאומי טען מנגד שלא נפל בהחלטת הוועדה פגם משפטי המצדיק התערבות. לשיטתו, הוועדה הייתה רשאית שלא לקבל את חוות הדעת השונות ולהעדיף את ממצאי הבדיקה הקלינית שנערכה מטעמה. השופט קוגן קבע שבית הדין מוסמך להתערב בהחלטותיהן של ועדות רפואיות כאשר הן לא מנומקות באופן מספק. באשר לחוות הדעת הפסיכיאטרית, הוא לא הסכים עם עמדת המערער וקבע שפרוטוקול הדיון מעיד על התייחסות מפורשת להמלצת הפסיכיאטר. עם זאת, נקבע כי המערער צודק בכל הנוגע לחוות דעתו של הפסיכולוג, שזכתה להתעלמות גורפת.
בהקשר זה צוין שהוועדה כתבה בהחלטתה כי אין מסמך רפואי שמעיד על כך שהמערער מטופל תרופתית, וכי השימוש בקנאביס אינו "בתחום הפסיכיאטרי". מדובר בקביעה שלכאורה סותרת את חוות דעתו של הפסיכולוג – שכתב כי השימוש בקנאביס הוא כלי להתמודדות עם קשיים נפשיים – ולמרות זאת הוועדה לא הסבירה מדוע הגיע למסקנה שונה, וקשה לעקוב אחר הלך המחשבה שלה בנושא.
בנסיבות אלה נקבע כי הוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה הנדרשת ממנה ויש מקום להחזיר את עניינו של המערער לדיון מחודש. על כן הוא הורה לוועדה לשקול את הקביעה שלה בשנית, תוך התייחסות מנומקת לחוות הדעת הפסיכולוגית, ובפרט לחלק העוסק בסוגיית השימוש בקנאביס.
התוצאה היא שהערעור התקבל. ביטוח לאומי חויב לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 2,500 שקל.