בני הזוג הם בעלים של שתי דירות בבניין: באחת הם מתגוררים והשנייה משמשת כמשרדו של הבעל. ב-2017 חתמו בעלי הדירות בבניין על הסכם תמ"א 38, ובמסגרת זו התחייבו היזמית ובעליה לבנות את דירת המשרד לפי דרישות בני הזוג.
בתביעה שהגישו השניים באוגוסט 2019 הם טענו שהיזמית לא קיימה את התחייבויותיה ובנתה את המשרד במידות לא נכונות. גם לאחר שהגישו נגדה תביעה והוסכם שתתקן את המשרד לפי ההסכם - היא לא עשתה זאת.
לפיכך דרשו בני הזוג להוציא צווי עשה שיחייבו את היזמית ובעליה לקיים את התחייבויותיהן ולתקן את כל הליקויים במשרד, וכן לפצות אותם על הנזקים השונים שנגרמו להם בעקבות ההתנהלות הקלוקלת. ואולם, היזמית ובעלת המניות לא הגישו כתב הגנה אף שהתביעה נמסרה למזכירת החברה ולבעלים באופן אישי. בנסיבות אלה הגישו בני הזוג בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה על סמך טענותיהם בלבד.
השופט לייבלין נענה לבקשה זו וקבע שאכן חלף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי להגשת כתבי ההגנה. בהתאם הוא קיבל את התביעה במלואה, וחייב את שתי הנתבעות בקיום מלוא התחייבויותיהן לפי פסקי הדין וההסכמות אליהן הגיעו עם התובעים בהליכים הקודמים.
כמו כן הוציא השופט צווים המחייבים את הנתבעות לתקן את הליקויים בדירת המשרד, לחבר אותה לרשתות החשמל והמים, ולשלם לתובעים 64 אלף שקל עבור אובדן דמי שכירות.
בנוסף, חויבו הנתבעות לפצות את בני הזוג ב-150 אלף שקל על עוגמת הנפש שנגרמה להם ולשלם להם 500 שקל על כל יום של איחור בביצוע ההתחייבויות. לכל הסכומים הללו יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20, אלף שקל.