בני הזוג חתמו על שני הסכמים: הראשון נכרת ב-2007 וקבע כי המשמורת על הילדים תהיה אצל האם, והאב יתראה עמם פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני. סכום המזונות הועמד על 4,000 שקל בתוספת מלוא הוצאות הלימודים והרפואה של הילדים.
שבע שנים לאחר מכן הגיש האב תביעה להפחתת מזונות בטענה שמצבו הכלכלי הורע ואילו הסדרי השהות הורחבו והוא דואג לכל צרכי הילדים כשהם אצלו. ההסכם השני גובש בעקבות תביעה זו, ובמסגרתו הופחתו המזונות ל-3,500 שקל והוסכם כי הוצאות החינוך והרופאה יחולקו בין ההורים.
לפני כשנתיים הגיש האב תביעה נוספת, והפעם עתר לביטול המזונות כליל. הוא טען שבפועל הילדים לנים אצלו שישה לילות בשבועיים, ובהתחשב בהלכת העליון, כל אחד מההורים צריך לשאת בצרכיהם כשהם אצלו. הוא שב וטען כי מצבו הכלכלי רעוע והוא לא מצליח לעמוד בתשלומים.
האם טענה מנגד כי האב לא משלם את המזונות מזה זמן רב, וגובה החוב האמיר ל-100 אלף שקל, עד היא נאלצה לשכור עו"ד כדי לגבות אותם דרך ההוצאה לפועל. לדבריה אמנם הסדרי השהות הורחבו לפרק זמן מסוים, אלא שהיום האב מתגורר בקרוואן שאינו מתאים לשהות הילדים ולכן הם כמעט לא מתראים עמו. היא הוסיפה שהאב קיבל ירושה בסך מיליון שקל אך במקום לכסות את חוב המזונות רכש בית, קרוואן וג'יפ. האב טען בתגובה כי האם אשמה בצמצום המפגשים וכי אכן נקלע למשבר עקב פרידה מאשתו השנייה והליכים משפטיים שעלו לו 70, אלף שקל. אולם לדבריו, הוא פועל לשיקום חייו והתאים את הקראוון לצורכי הילדים.
השופט פפרני קבע כי בימים שלאחר ההלכה, תביעה לביטול או הפחתת מזונות שנקבעו בהסכם מחייבת תום לב וקיומו של שינוי נסיבות מהותי, גם אם מתון יותר מהשינוי שנדרש בעבר. האב לא עמד ברף הנדרש וטענותיו לא מצדיקות התערבות בהסכם האחרון, שממילא קבע סכום מזונות נמוך.
השופט מנה מספר סיבות שהובילו למסקנה זו: ראשית, מצבו הכלכלי של האב כבר היה ידוע לפני ההסכם השני. שנית, למרות זאת הוא הצליח לשלם לעו"ד 70 אלף שקל. שלישית, בשנה האחרונה הילדים כמעט לא ישנים אצלו, כשטענתו כי האם גרמה להחלשת הקשר לא נכונה ולא הולמת את דברי הילדים עצמם.
רביעית, את כספי הירושה שקיבל העדיף האב להוציא על צרכיו במקום להסדיר את חוב המזונות העצום ולדאוג למזונות השוטפים. מכאן, שהוא לא עמד בדרישת תום הלב. לפיכך, התביעה נדחתה והאב חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של 27 אלף שקל.