הנהגת סיפרה שנפגעה בתאונה לפני חמש שנים וספגה פגיעת "צליפת שוט" שגרמה לה חבלה בעיקר בצוואר ובגב התחתון. היא התלוננה על כאבי ראש, סחרחורות, בחילות וטינטון. מומחה בתחום האורתופדיה שמונה בתיק קבע כי לתובעת נותרה נכות של 10%. המומחה בתחום הא.א.ג קבע שלא נותרה לה נכות בתחום זה.
מנגד הכחישה הפניקס את הנזק וטענה שיש לייחס את הנכות האורתופדית שקבע המומחה למצבה הקודם של התובעת, או לפגיעות שספגה אחרי התאונה. היא דרשה להשית על התובעת "הוצאות עונשיות בגין טיעוני סרק, עד כדי הונאה".
לפי הפניקס, מהתיק הרפואי של התובעת עולה שהיא התלוננה על כאבי גב או צוואר פעמיים בעברה, ואף עברה תאונת עבודה ב-2016 (לאחר תאונת הדרכים הנטענת) שבעקבותיה התלוננה על חבלה בצוואר, בראש ובגב.
לדבריה, המומחה היה צריך לייחס לפחות חלק מהנכות לעברה של הנהגת ולהפחית מהנכות בגין "שינויים ניווניים עתידיים". היא הצביעה על קשיים בחוות הדעת וטענה כי עולה ממנה שאין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות הרפואית שקבע המומחה.
מנגד התעקשה הנהגת שהתיעוד הרפואי המלא הוצג בפני המומחה לפני שכתב את חוות דעתו, והוא התייחס אליו ונותר בעמדה כי אין מקום להפחתת הנכות בגין עברה הרפואי. השופטת מיכל הירשפלד קבעה שאין מקום לסטות מחוות דעת המומחה שכן הוא היה מודע לכל המסמכים הרפואיים ושקל אותם. עם זאת נפסק כי נכותה התפקודית של התובעת עומדת על מחצית מהנכות הרפואית. השופטת ציינה כי אמנם התובעת עזבה את מקום עבודתה כמתכנתת מחשבים לאחר התאונה, אך התקבלה לעבודה כבודקת ביטחונית, עבודה פיזית מאומצת, בשכר גבוה יותר.
בפסק הדין צוין כי המומחה קבע שמגבלות התנועה שמהן סובלת התובעת בעמוד השדרה הצווארי הן "קלות מאוד" ובעמוד השדרה המותני "מזעריות", כשלנכויות אין אפקט מצטבר.
עם זאת ציינה השופטת כי לא יכולה להיות מחלוקת שלאחר התאונה התובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד ונזקקה לעזרת בני משפחתה, שחרגה מהעזרה המקובלת. "ניכר מחוות דעת המומחה שבחודשים שלאחר התאונה חוותה התובעת תסמונת כאב סוערת", כתבה.
עבור כאב וסבל, ימי מחלה, הפסד כושר השתכרות, עזרת הזולת והוצאות ניידות פסקה השופטת לטובת התובעת 190 אלף שקל. בנוסף חויבה הפניקס בשכר טרחת עו"ד בסך 13% מהפיצוי.