לכידות, איפוק ואור: דברים שלמדתי מהקורונה

הריחוק הפיזי קירב אותנו אלה לאלה בדרכים חדשות, ללא גבולות. למדנו להתפלל על הזולת וזה עוזר גם לנו, מצאנו לאיברים שלנו שימושים חיוניים - הידיים לא נלחצות, אך מושיטות עזרה, הפה מכוסה והמילים נבררות בקפידה. הרב אבי וייס, מבכירי הרבני בארה"ב, מצא אור באפילת הקורונה והפיץ אותו לאמריקנים, וגם לנו

העולם קודר בימים אלה. נגיף הקורונה שלח אנשים פנימה, אל תוך הבתים. הרחובות שוממים, הרוח נכאה. סכנות השעה, הכאב הכלל-עולמי והסבל - אמיתיים מאוד, אך ייתכנו גם נקודות של אור שנוכל להפיק מהמצב. 

 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

 

• כולנו מסובים: חוגגים סדר חסר תקדים בעולם היהודי | פרויקט ynet
• כל מה שרציתם לדעת על פסח: היכנסו לעמוד המיוחד שלנו

 

ענווה

עם התקדמות המין האנושי, אנו חושבים לעתים קרובות שאנחנו בשליטה מוחלטת. הבטנו על מגיפת הדבר של ימי הביניים שהרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, והשפעת הספרדית שתקפה בתחילת המאה ה-20 וגבתה כ-50 מיליון נפשות – כעל היסטוריה רחוקה.

 

 

אנו מאמינים שאנחנו יודעים יותר מהאוכלוסיות שחיו בתקופות המאתגרות ההן, אבל האמת היא שעם כל הידע שרכש העולם, מדובר אך בטיפה קטנה מתוך אוקיינוס של מידע שעדיין אינו מצוי בידינו.

 

 

לכידות

הגאווה בקבוצה האתנית שלנו, בדת או בלאום - מגדירים לעיתים קרובות את מי שאנחנו, ומהווים את מוקד הכוח שאנו שואבים גם ממרחק. הקורונה מחזקת את העובדה שמה שמאחד אותנו גדול בהרבה ממה שמפריד בינינו. המגיפה אינה יודעת צבע, אמונה או גבולות פיזיים, בין מדינה למדינה.

 

בין ריחוק לקרבה

שוב ושוב אנו שומעים את הקריאה "לתפוס מרחק" זה מזה. ובכל זאת, בעוד שעל פניה הקורונה מפרידה בינינו, פיזית – הרי שבדרכים אחרות היא הפכה לזרז של קרבה מבחינה חברתית. המונח "ריחוק חברתי" צריך להתחלף ב"ריחוק פיזי", כי הנגיף קירב אותנו אלה לאלה בדרכים חדשות ומתגמלות.

 

 

המתפלל על חברו נענה תחילה

זו לא קלישאה, אלא אמת רוחנית: ברגעים של דאגה אישית גדולה ביותר, של חרדה קיומית, אפשר להפנות את המחשבות, התפילות וגם המעשים אל הזולת. בעצם תיעול הדאגה לרווחתם של אחרים – יש משהו מרים ומרומם.

 

"על כן איברים שפילגת בנו"

ההימנעות מלחיצת ידיים, הגבלת השהייה במרחב הציבורי ואף כיסוי הפנים במסיכה, כאקט של הגנה - עשויים לתת לנו הזדמנות להערכה מחודשת של האיברים בגופנו ותפקידיהם. המגבלות הללו מלמדות אותנו שימוש זהיר ומכוון מטרה: לתת בעזרת ידינו, לקום לסייע לאחר ברגלינו - ולבחור בקפידה את המילים שיוצאות מפינו.

 

כל יום - שבת

במסורת היהודית תוארה השבת כיום של התבוננות פנימית. הרב אברהם יהושע השל אמר כי בעוד שבמשך השבוע אנו מתמקדים ב"לרצות יותר", השבת היא זמן "להיות יותר". ימי השבוע הפכו ל"שבת כפויה" מתמשכת, כשכולנו מרותקים לבתינו, ועם אלה באים שורה של אתגרים שונים - אך גם הזדמנות להתבוננות וצמיחה אישית. להיות יותר.

 

איפוק וריסון

לאורך שנות פעילותי כרב ראיתי לעצמי מטרה להיות היכן שצריך אותי. אולם כיום אני ב"קבוצת הסיכון" - כאדם מבוגר עם מחלת רקע לבבית - ונאלץ לנקוט בגישה שונה: להציע תמיכה מרחוק. במסורת היהודית קוראים לזה "כוח הצמצום" - היכולת להתאפק. על אף הדחף הראשוני, להבין שנוכחותי בזירת האירוע מסכנת לא רק את עצמי, אלא גם אחרים.

 

עם זאת, אפילו בנסיבות הללו כולנו יכולים לנסות "להיות שם" עבור הזולת על ידי הושטת יד וירטואלית; לבצע כמה שיחות טלפון, ולמצוא דרכים יצירתיות להתחבר במיוחד עם אלה שהם לבד.

 

 

מעט מן האור

הזמנים הללו דורשים איזון שיש בו מן ההתחשבות. באופן טבעי, כולנו חוששים לשלומינו ולשלום יקירינו במעגל המשפחתי והחברתי, כמו גם לשלום העולם כולו. ובכל זאת, עם כל הקושי, עלינו לדחוף את עצמנו לעשות כל שביכולתנו על מנת לשמור על התקווה; ולמצוא דרכים יצירתיות ובטוחות להתלכד – תוך שאנו נושמים וחיים את המסר: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

 

• הרב אבי וייס, מייסד "הבית" The Hebrew Institute of Riverdale; מייסד ישיבת "חובבי תורה" וישיבת מהר"ת, ומייסד העמותה הרבנית הבינלאומית IRF.

 

מאנגלית: הרבה ד"ר ענת שרבט. פורסם ב-Tablet