פינוי קשיש מביתו יידחה לתום הסגר הקורונה

תושב תל אביב לא יוכל להישאר בדירה ציבורית, שם התגורר עם זוגתו המנוחה שהיית זכאית לה. שופטת הסכימה שהפינוי יתעכב בגלל המגפה

ד"ר יצחק אלמליח | פסקדין פורסם: 19.04.20, 07:05

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב הורה לאחרונה על פינוי קשיש מדירה ציבורית בעיר, שבה הוא מתגורר כשלושה עשורים. השופטת מיכל אגמון-גונן הבהירה כי החלטתה ניתנה על רקע המחסור המשווע בדיור ציבורי, שצפוי להחמיר עקב משבר הקורונה, ובהתחשב בכך שמצבו של הקשיש – שירש זכויות בדירה בשווי של כ-160 אלף שקל – טוב יותר מאחרים. עם זאת, "חלמיש" ומשרד השיכון חויבו למצוא עבורו דיור חלופי שמתאים לגילו ולמצבו הבריאותי, ולהמתין עם הפינוי עד לתום הסגר על האוכלוסייה המבוגרת.

 

זוגתו של הקשיש קיבלה את הזכאות לפני שנים רבות, והוא התגורר עמה בדירה במשך כ-25 שנים, עד שנפטרה. בעתירה שהגיש לאחר שנדרש לעזוב, הוא הבהיר שאין באפשרותו לממן שכר דירה כיוון שהוא סובל מבעיות רפואיות רבות ואינו יכול לעבוד. לטענתו, מאחר שהיה הידוע בציבור של הזכאית, הרי שיש להכיר בו כדייר ממשיך.

 

בתגובה טענו משרד הבינוי וחלמיש כי זכאותו נשללה משום שקיבל בירושה חלק מדירה. חלמיש הפנתה לנהלי משרד השיכון שלפיהם הזכאות נשמרת רק למי שקיבל תמורת חלקו פחות מ63,515 שקל, ואילו העותר קיבל כ-160 אלף שקל, שהם יותר מכפל הסכום. בתוך כך נטען כי לעותר הוצעו לפנים משורת הדין דירות חלופיות קטנות יותר.

 

משרד השיכון טען גם לשיהוי בהגשת העתירה, אך השופטת מיכל אגמון-גונן הדפה את הטיעון ומתחה עליו ביקורת. היא הבהירה שלא היה ראוי להעלות טענה כזו כשמדובר באדם שמשתייך לאוכלוסייה מוחלשת שממילא זכות הגישה שלה לערכאות מוגבלת עקב היעדר גישה למידע וקושי לשאת בהוצאות של הליך משפטי.

צילום: shutterstock
(צילום: shutterstock)
בנוסף, השופטת סברה שמן הראוי שהמדינה תשקול טוב העלאת טיעונים כאלה כשמדובר בבעלי דין המיוצגים על ידי הסיוע המשפטי – לשכה שהיא אחת מזרועותיה.

 

לגופו של עניין היא קבעה כי החוק והנוהל אכן שוללים מהעותר את הזכות להמשיך לגור במקום לנוכח הסכום שקיבל תמורת זכויותיו בדירה שירש. השופטת ציינה כי העותר אמנם העלה טענה כנגד תקינות הנוהל, אלא שלנוכח המחסור האדיר בדיור ציבורי, שעשוי להתגבר בצל מגפת הקורונה, הוא מחויב המציאות כדי שניתן יהיה לספק קורת גג למי שיש להם הכי פחות משאבים.

 

השופטת הוסיפה שהפינוי לא יותיר את העותר ללא מקום מגורים, נוכח ההצעה לשכן אותו בדירה קטנה יותר. עם זאת, היא הבהירה כי לא מדובר בפתרון "לפנים משורת הדין" אלא במעשה הכרחי לנוכח גילו ומצבו הבריאותי והכלכלי של העותר. על כן, ואף שהמעבר יהווה הרעת תנאים, זהו פתרון מידתי שיעניק למשפחות שחיות בעוני קשה הזדמנות לעתיד טוב יותר.

 

לפיכך השופטת דחתה את העתירה גם אם "בלב כואב" כדבריה. היא חייבה את משרד השיכון וחלמיש לדאוג לפתרון שמתאים למצבו של העותר, וקבעה כי הפינוי יידחה עד להסרת הסגר שהוטל על ציבור הקשישים בשל המגפה.